עיר במישור החוף הדרומי, מצפון-מזרח לרמלה. שמה הערבי הוא א-ליד.

לוד היא מן הערים הקדומות בארץ. עיקר חשיבותה במיקומה בבקעה פורייה, בהצטלבות של הדרך מיפו לירושלים עם הדרך מיבנה לאפק. כיום לוד היא עיר תעשייה וצומת תחבורה מרכזי.
מהחפירות בעיר עולה כי לוד היתה מיושבת מאז התקופה הניאוליתית. נהוג לזהות כאן את העיר רת'ן (לדן) הנזכרת ברשימת הערים שכבש פרעה תחותמס ה-3 (המאה ה-15 לפנה"ס). בתקופה הפרסית היתה לוד עיר יהודית בתחום פחוות שומרון. במחוז לוד שכן הכפר מודיעים, שבו פרץ ב-167 לפנה"ס מרד החשמונאים.
לאחר דיכוי המרד הגדול נגד רומא התיישבו בלוד פליטים רבים והיא נעשתה מרכז רוחני יהודי חשוב. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא עבר השלטון העירוני בלוד לידי נוכרים. בשנת 201 ביקר בעיר הקיסר ספטימוס סוורוס והסב את שמה מלידה לדיוספוליס ("עיר האלוהים"). לוד היתה ממרכזי מרד גאלוס (351), ונראה כי היישוב היהודי בה נפגע קשה בעת דיכוי המרד. בתקופה הביזנטית היו רוב תושבי העיר נוצרים והיא היתה
מקום מושב של בישוף. לפי המסורת הנוצרית בה נולד ונקבר גיאורגיוס הקדוש וזמן-מה נקראה העיר גיאורגיופוליס.
בתקופה הערבית הקדומה ירדה לוד כתוצאה מייסוד רמלה. בתקופה הצלבנית היתה לוד (סן ז'ורז' דה לידה) בירת סניוריה כנסייתית. בתקופה הממלוכית היתה לוד בירת נפה (וילאיה), ומתיאורי נוסעים עולה כי היתה עיירה בעלת חשיבות. עם היחלשות השלטון המרכזי החלה לוד לרדת, ולאחר הכיבוש העות'מני ירדה לדרגה של כפר גדול. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה לוד להתפתח, ומספר תושביה גדל מכ-1,400 נפש בשנת 1851 לכ-7,000 נפש בשנת 1870. דחיפה להתפתחותה של לוד נתנה הנחת מסילת הברזל מיפו דרך לוד לירושלים (1892). בתקופת המנדט נעשתה לוד לצומת התחבורה החשוב בארץ: בראשית ימי המנדט הונחה מסילת הברזל ממצרים דרך לוד לחיפה, ובשנת 1937 הוקם מצפון לה נמל התעופה המרכזי בארץ. כתוצאה מהשינויים שחלו בה קיבלה לוד צביון עירוני מובהק, התפשטה אל מחוץ לגרעין הישן שלה ומספר תושביה גדל מ-8,000 נפש בשנת 1922 ל-19,000 נפש בשנת 1947. בתחילת מלחמת העצמאות הטילו ערביי לוד מצור על בן שמן, ועם יציאת הבריטים מהארץ היתה העיר לבסיס של הליגיון הערבי. ב-11 ביולי 1948 נכבשה מרבית לוד בידי כוח של חטיבת יפתח, לאחר פשיטה של גדוד הקומנדו 89 עליה. למחרת, בעקבות פשיטה של 2-3 משוריינים של הליגיון על העיר, צלפו כמה מתושבי לוד על חיילי צה"ל. בהשלטת הסדר בעיר, שיש המתארים אותה כדיכוי מרד ויש המתארים אותה כטבח, נהרגו כ-250 מתושבי לוד, ובעקבותיה גורשו רוב תושביה.
יישוב לוד בעולים חדשים החל בינואר 1949. בסוף אותה שנה כבר היו בלוד כ-5,000 תושבים והיא קיבלה מעמד של עיר. השנים שלאחר קום המדינה התאפיינו בגידול דמוגרפי מואץ ובמצוקה כלכלית קשה בגלל העדר מקורות תעסוקה. בשנות ה-1950 יזמו הממשלה וההסתדרות הקמת מפעלים גדולים בלוד ובסביבתה, ובזכות פיתוח התעשייה התחזקה העיר כלכלית וחברתית ומספר תושביה גדל מ-20,000 נפש ב-1960 ל-40,000 נפש בשנת 1980. בשנות ה-1990 נקלטו בלוד כ-15,000 עולים חדשים, מיעוטם מאתיופיה ורובם מחבר המדינות. בשנים אלה הורע מצבה הכלכלי-חברתי של לוד, והיא סובלת היום בין השאר מנטישת אוכלוסייה מבוססת ומעלייה בשיעור הפשיעה בה. כחמישית מתושבי לוד הם ערבים, שרבים מהם מרוכזים בשכונות מצוקה (הרכבת, ס"ח, פרדס שניר). כניסת ערבים לשכונות היהודיות של העיר, אם מתוך רצון לשפר את איכות החיים שלהם ואם בגלל הקושי לקבל אישורי בנייה בשכונותיהם, הגבירה בשנות ה-1990 את המתח בין ערבים ויהודים בעיר.
אתרים:
כנסיית סנט ג'ורג' ומסגד אל-עומרי
העיר העתיקה של לוד נהרסה ברובה במחצית הראשונה של שנות ה-1950 ובמקומה נבנתה שכונת לוי אשכול. מחלק זה של העיר נותרו שרידים מעטים ובהם כנסיית סנט ג'ורג' ומסגד אל-עומרי השוכנים זה לצד זה ברחוב גולומב: לפי המסורת הנוצרית היה גיאורגיוס חייל רומאי שהומת בשנת 303 על אמונתו הנוצרית ונקבר בעיר הולדתו לוד. בתקופה הביזנטית נפוץ פולחנו בקיסרות והוקמה כנסייה על קברו. כנסייה זו נהרסה בידי הערבים ועל שרידיה הוקמה כנסיית-מבצר צלבנית, שנהרסה ב-1191 בפקודת סלאח א-דין. מסגד אל-עומרי נבנה ב-1268 בפקודת הסולטאן הממלוכי בייברס על חלק מחורבות כנסיית ג'ורג' הקדוש, ומשולבים בו שרידים מהכנסייה הביזנטית ומהכנסייה הצלבנית שקדמו לו (כותרות ועמודי גרניט). בצמוד למסגד ניצבת כנסיית סנט ג'ורג' היוונית-אורתודוקסית, שנבנתה ב-1870 בפינת האתר שעליו ניצבה כנסיית סנט ג'ורג' הצלבנית. בקריפטה של הכנסייה מראים את קברו של גיאורגיוס, ובפתחה יש תבליט של ג'ורג' הקדוש הורג דרקון המסמל את אויבי הנצרות.
בעיר העתיקה וברחבי לוד מצויים אתרים נוספים. ואלה החשובים שבהם לפי סדר הא"ב:
באר השלום (ביר זיבאק)
בית באר מהתקופה הממלוכית בצד שדרות ירושלים ומולו עץ שיקמה זקן ("שיקמת סולד").
בתי בד
במקומות אחדים בעיר נותרו בתי בד מהתקופה העות'מנית. השמור שבהם הוא בית הבד המזרחי ברחוב גנרל לקלרק.
גשר לוד (ג'יסר ג'ינדאס)
גשר מהתקופה הממלוכית ברחוב אבא הילל סילבר בצפון לוד. הגשר הנטוי על נחל איילון נבנה ב-1273 בפקודת הסולטאן בייברס בעת שיפוץ הדרך מקהיר לדמשק. משני צידי הגשר יש כתובות ותבליטים, שבהם מתואר ברדלס (סמלו של בייברס) המאיים למחוץ ברגלו חולדה (הצלבנים).
הסביל העות'מני
רהט ברחוב החשמונאים. נבנה בתקופה העות'מנית בכניסה הצפונית ללוד ונועד לספק מים לבאים לעיר. ברחוב החשמונאים ניצבת גם מצודת טיגארט שהוקמה בתקופת המנדט, ובימי מלחמת העצמאות ישב בה הליגיון הערבי (כיום שוכנים בבניין משרדים של עיריית לוד).
ח'אן אל-חילו
שרידי ח'אן מהתקופה הממלוכית והעות'מנית בגן השלום בשכונת רמת אשכול.
מכון הברמן למחקרי ספרות
מכון לחקר הספרות העברית ולתולדות הספר העברי בשדרות המלך דוד 20. במקום מוזיאון למורשת עדות ישראל, ספרייה ובה כתבי יד וספרים נדירים ואוסף של הגדות פסח.
תחנות רכבת
תחנת הרכבת העות'מנית שכנה ברחוב רבי עקיבא של היום (היום בניין מגן דוד אדום). ברחוב דוד המלך נמצאת תחנת הרכבת הבריטית של העיר.

מומלצים באזור
מלון אלכסנדרמלון אלכסנדר מומלץ מפה8.9אל תתנו לקנקן להטעות אתכם, מלון אלכסנדר בתל אביב עבר שיפוץ מהמסד ועד הטפחות בשנת 2007 ומאז מסתיר בין כתליו את אחד מהמלונות היפים והמפתיעים של העיר. המלון אינו מהגדולים ואולי זה ההסבר לאווירה האינטימית המתקבלת בו, הרחוקה מתחושת הניכור העירונית. החדרים מתפרסים על פני שמונה קומות, נבדלים זה מזה בעיצוב, בגודל ובמספר הנפשות שאפשר להלין בהם. הקו העיצובי המובהק של המלון, על חדריו והאזורים המשותפים שבו, עושה שימוש נדיב בצבע הלבן והתוצאה נעימה לעין. הכורסאות בלובי לבנות למהדרין, הפרחים נעים בין כלות לסיפנים לבנים, המצעים בחדרים נעימים למגע וכמובן לבנים והוילונות גם הם שומרים על המשמעת והקו. החדרים מוקפדים וקריצות צבע חינניות מתקבלות באמצעות השידות, התמונות והספות בסלון. בחלק מהחדרים נעשה משחק צבעים בין שחור ללבן ובחלקם גם אדום וירוק משתלבים היטב. החדרים מרווחים ונוחים לשהייה גם מעבר ללינה ולמעט שלושה, בכולם יש חדר שינה זוגי, סלון, פינת אוכל, מטבח מאובזר, חיבור חינם לאינטרנט ובחלקם יש גם פינת עבודה.קרא עוד