רעיון מעניין וחשוב, שקצת מתפספס בגלל הביצוע

הסרט 52 ימי שלישי מביא את סיפורה של בילי, נערה מתבגרת בת 16 שבנוסף להתמודדות שלה עם קשיי גיל ההתבגרות, נאלצת להתרגל לשינוי גדול יותר של אימא שלה שמחליטה לשנות את מינה מאישה לגבר. לא פחות. הסרט מתעד אם כן, פגישות קבועות כל יום שלישי במשך שנה בין בילי לאמה, לאחר שבילי עברה לגור עם אביה, ומתאר את השינויים הפיזיים והנפשיים שכל אחת מהם עוברת כל אחת בעולמה שלה – האם במסגרת הניתוח לשינוי המין שהיא עוברת, ןאילו בילי שמתחילה להיות מודעת לגופה ולמיניותה.

בעולם שהופך להיות יותר ויותר אינדיבידואליסטי גם מערכות היחסים הקרובות ביותר הופכות להיות משניות כשמדובר במימוש העצמי של כל אחד מאיתנו, דבר שבשלב זה לא ברור אם הוא טוב או לא. דבר מעניין נוסף, שעליו מצביע הסרט הוא המורכבות של האדם בחברה הפוסט מודרנית: האם הופכת מאישה לגבר, כביכול תהליך שמטרתו להיות מי שהיא באמת בצורה הכי טבעית, אלא שלשם כך היא מרחיקה ממנה את ביתה שלה, דבר שלחלוטין מנוגד לאינסטינקט האימהי שהטבע טבע בבני האדם. האם מדובר בחלק מהתהליך גם כן? ימים ומאמרים יגידו.


נושא הסרט כאמור מרתק והאופן שבו הוא נעשה מעניין לא פחות, שכן הסרט צולם במשך שנה שלמה ואת הטקסטים השחקנים קיבלו יום לפני הצילומים, אמנם מדובר כנראה בקוריוז, אבל לא בכזה שמזיק.
ובכל זאת ישנה הרגשה של פספוס בעיקר בגלל אורך הסרט שהיה ארוך מידיי שלא בצדק וכן בגלל חוסר ההתפתחות של מערכות היחסים בין הדמויות בסרט שנשארו כמו הרעיון המרכזי – אינדיבידואליסטיות שמסוגל להכיל רק את עצמו. פוטנציאל שלא ממומש עד הסוף.

באדיבות סינמטק ת''א

רוצים להיות המדרגים הראשונים?

דרגו עכשיו
עוד סרטים