|
|
הים התיכון
אורך: 4,000 ק"מ
שטח: 2,500,000 קמ"ר (לא כולל הים השחור)
עומק מרבי: כ5,000 מטר
טווח טמפרטורות: 17ׁ31 מעלות צלזיוס באגן הלבנט (חלקו המזרחי של האגן המזרחי), 9-24 מעלות צלזיוס באגן המערבי
מליחות: כ- 3.9 אחוזים באגן הלבנט, כ- 3.6 אחוזים באגן המערבי
היסטוריה
סיפורו של הים התיכון מתחיל לפני כ-60 מיליון שנה, בתום עידן המזוזואיקון. באותם ימים החלו שתי יבשות העל לוראסיה (הצפונית) וגונדואנה (הדרומית) לנוע זו לעבר זו, כשהן סוגרות על ים תטיס רחב הידיים שהפריד ביניהן. הים התיכון המוכר לנו, שלחופו שוכנת ישראל, הוא מה שנותר מאותו ים קדום, והקשר היחיד שלו למערכת האוקיינוסים העולמית הוא מיצר גיברלטר הצר שבמערבו.
האגן המערבי והאגן המזרחי
הים התיכון נחלק לשני אגנים עיקריים - המערבי והמזרחי. האגן המערבי משתרע בין מיצר גיברלטר למיצר מרסלה (מיצר סיציליה), שמפריד בין האי סיציליה לבין חופי תוניסיה, והמזרחי בין מיצר מרסלה לבין חופי ישראל, לבנון וסוריה. שני האגנים נבדלים זה מזה בתנאים השוררים בהם. באגן הלבנט (חלקו המזרחי של האגן המזרחי) נעה טמפרטורת המים מ-17מעלות צלזיוס במרץ ועד 31 מעלות צלזיוס בנובמבר, לעומת משרעת של 9-24 מעלות צלזיוס באגן המערבי. האקלים החם המאפיין את ארצות מזרח הים התיכון גורם להתאדות של כמויות מים גדולות ולמיעוט מקורות מים מתוקים. תורם לכך גם סכר אסואן, שנבנה בשנות ה- 1960 ועצר, כמעט לחלוטין, את זרימת מי הנילוס לים התיכון. כך, בשל ההתאדות ובעזרת סכר אסואן, רמת המליחות באגן המזרחי היא הגבוהה ביותר בים התיכון.
הים הרדוד במיצר מרסלה תורם להבחנה הברורה שבין שני האגנים. המים הנכנסים מהאוקיינוס האטלנטי דרך מיצר גיברלטר, ונושאים עימם חומרי הזנה מומסים, כמעט ואינם מגיעים לאגן המזרחי ולפיכך הוא עני בחומרי הזנה מזה המערבי ותחלופת המים בו דלה.
הבדלים אלו מכתיבים גם פער בעושר המינים ובמספר הפרטים של בעלי החיים, לטובת האגן המערבי. תופעה מעניינת, שככל הנראה נובעת אף היא מהבדלי האקלים, ההזנה ומידת המליחות, ידועה בשם "ננסות מזרח תיכונית" ׁ דגים מאוכלוסיות לבנטיניות נוטים להיות קטנים בהרבה מדגים בני אותו מין החיים באגן המערבי. דוגמה לכך הוא הדג דקר חיפני, שבאזורנו אורכו המקסימלי הוא 80 ס"מ ובאוקיינוס האטלנטי (אבל גם במערב הים התיכון) נמצאו פרטים באורך של כ-140 ס"מ.
שונית האגן המזרחי
אורך רצועת החוף של ישראל הוא כ- 190 ק"מ ורובה מאופיינת בחופים חוליים. אולם בצידם של אלו קיימים גם לא מעט אזורים סלעיים, שבסיסם עשוי כורכר ועליו שונית שנבנתה במשך עשרות אלפי שנים על ידי יצורים חיים (שונית ביוגנית).
מעבר לשקט המכשף, לאוויר הדחוס ולתחושת הריחוף בממד השלישי, אנו, הצוללים, שואבים חלק ניכר מהנאתנו מהנוף השונה וממגוון בעלי החיים התת ימיים המעטרים אותו. בעוד שבאילת אנו חבים את נוכחותם של הדגים, הסרטנים, התמנונים והחשופיות לשוניות האלמוגים המרהיבות, בים התיכון אנו חבים אותה לחלזונות זעירים שבדרך כלל קיימת נטייה להתעלם מהם. חלזונות אלו בונים שונית ביוגנית, בעלת אופי ייחודי, שהוא קצת פחות צעקני מזה של שונית האלמוגים.
שונית זו ניצבת על מצע עשוי כורכר - סלע רך שנוצר לפני אלפי שנים כתוצאה מהתלכדות של גרגרי חול עם גיר שמקורו בקונכיות של צדפות וחלזונות. למצע הכורכר נוספו שכבות ביוגניות: חלזונות ישיבים זעירים מהמינים צנורן בונה ושלשולן משולש מעבים ומחזקים את המסלע החוגר את חופי הים התיכון, ויחד איתם עוסקים במלאכה אצות גירניות, צדפות מסוגים שונים, בלוטי ים ועוד רבים אחרים, התורמים לבניית הנדבך הביולוגי של השונית.
נגד בניית השונית פועלים מספר כוחות במגמה של הרס ובלייה, ובהם תולעים המתחפרות בסלע, צדפות הקודחות בו, ספוגים הממיסים את המצע וגלי הים והרוחות המנצחים על שחיקת הסלעים בתהליך הנקרא "גידוד"ׁ- שחיקה מוגברת של אזורי המסלע המצויים מעל פני הים. כך נוצרת טבלת כורכר שטוחה בגובה פני הים, באזור ה"כרית" (שתחומיו הם קו המים העליון בזמן הגאות והקו התחתון בזמן השפל). פני השטח של "טבלאות גידוד" אלו מכוסים אצות ירוקות, המספקות מסתור ומזון לבעלי חיים כסרטנים, צדפות, חלזונות ודגיגים הנכלאים בבורות שהשפל יוצר.
כיוון ששולי הטבלאות זוכים לחיזוק מסיבי מצד החלזונות הישיבים, פוגעים גלי הים בעיקר בחלק ה"טבול" של הטבלאות, הנמצא מתחת לפני הים גם בעת שפל, ויוצרים בו שקע מאורך הקרוי "צניר". בצניר מוצאים מקלט מאור השמש ספוגים, אצטלנים וחי טחביים - שלוש מערכות של בעלי חיים ישיבים המרפדים את פני הסלע וניזונים בטכניקות שונות של סינון מי ים. אלו יוצרים על גבי השונית פסיפס מרהיב של צבעים, שמשתלבים בו גם מושבות אלמוגים ואצות, צדפות וחלזונות, קיפודי ים, תמנונים ושפע של דגים
מוצא המינים
לא כל בעלי החיים במזרח הים התיכון חולקים את אותו מוצא. חלק מבעלי החיים, כמו "אלמוג הדשא" קלדוקורה, הם בכלל שרידים תטיאניים (מים תטיס הקדום), שחיו באזור עוד בטרם נוצר הים התיכון. חלק אחר הם בעלי חיים שהיגרו מהאוקיינוס האטלנטי, דרך מיצר גיברלטר, אל האגן המערבי, ומשם התפרשו גם לכיוון האגן המזרחי של הים. כאלו הם מינים שונים ממשפחת הדקריים (לוקוסים), שיש להם חשיבות מסחרית גדולה מאוד בתעשיית הדיג. בנוסף לאלו קיימים גם בעלי חיים כגַרְזִינ?ן הכוכים (דג מערות קטן), המהגרים מים סוף.
מאז חפירת תעלת סואץ (שנחנכה ב-1869) מתרחשת דרכה הגירה של בעלי חיים מים סוף למזרח הים התיכון - תופעה הידועה בשם "הגירה לספסיאנית" (על שם הברון פרדיננד דה לספס, יוזם חפירת התעלה). הדמיון בין התנאים באגן הלבנט לאלו השוררים בצפון ים סוף, הן מבחינת הטמפרטורות והן מבחינת המליחות, מספק לבעלי החיים המהגרים תנאים נוחים להתאקלמות. תופעה זו נמשכת גם בימינו והיא בעלת השפעה אקולוגית עצומה על החי בים התיכון. אגב, הגירה הפוכה, כלומר מהים התיכון למפרץ סואץ, כמעט ולא קיימת.
|
|
|
