תמר טל - הצלמניה

גם במעונה החדש של חנות הצילום המיתולוגית, הצלמניה, תמר טל מרגישה בבית. הקירות מעוטרים בצילומים של גדולי האומה ובסצנות מחיי תל אביב הישנה. מאחורי הדלפק עומד ארון שנודף ממנו ריח נוסטלגי ובו עשרות מגירות עמוסות בנגטיבים המתעדים אירועים מכוננים בחיי המדינה. בין כל התמונות שצילם רודי ויסנשטין המנוח, תלויים הפוסטרים של הסרט הדוקומנטרי "הצלמניה" בבימויה של תמר לצד פרס אופיר שקיבל הסרט ב-2012


עדי אלון | 20.12.2012
צילום: תמר טל
צילום: תמר טל
הסרט הצלמניה
במאית וצלמת: תמר טל
שנת יציאה לאקרנים: 2011
פרסים: דוקאביב 2011, פרס אופיר 2012 - הסרט התיעודי הטוב ביותר
תמיכה:ערוץ יס דוקו וקרן מקור

מה הניע אותך לעשות את הסרט?
"כשהייתי סטודנטית לצילום הגעתי לחנות ברחוב אלנבי, במטרה להכיר את ההיסטוריה של תל אביב ואת הצילומים שנעשו פה. מרים ויסנשטין היתה אז בת 91 ונוצר בינינו קליק. התאהבתי במקום ובה. התחלתי להגיע כל שבוע, לשמוע סיפורים, לחטט בארכיון וללמוד איך רודי צילם כל תמונה. שמתי לב שמרים מנהלת את החנות לבדה ופתאום קלטתי שתוך כמה שנים, לא יהיה מי שימשיך את מפעל החיים של בעלה והמקום החשוב הזה עלול להיעלם".

בשלב ראשון תמר צילמה את הסרט הקצר "אשת הברזל והצלמניה" שבמרכזו עומדים מרים ויחסיה עם רודי ז"ל. קרוב לסיום הפרויקט היא פגשה את בן, נכדה של מרים שלימים הפך להיות ממשיך דרכה. כשראתה את מערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין השניים, החליטה להמשיך ולצלם. אז היא כבר ידעה על הטרגדיה המשפחתית, אבל לא חשבה להזכיר אותה מחשש שהסרט יהפוך לצהוב וחטטני.

"בהתחלה הסרט עסק במאבק הפרטי והציבורי להצלת החנות, אבל הבנתי שזה סוג של סיפור רקע. מה שעניין וריגש אותי באמת היא מערכת היחסים המיוחדת בין מרים ובן, שאחד ממאפייניה היא העובדה שהם חולקים אובדן משותף. הבנתי שאם אתעלם מהמידע הזה, אני לא מספרת את הסיפור במלואו".

איזה קשר נוצר בינך לבינם?
"היה בינינו שיתוף פעולה מדהים. הם היו מעדכנים אותי בכל דבר, ואולי הסצנה הכי בולטת להמחיש את זה היתה הפריצה. כשבן ומרים נכנסו הביתה וראו את הפריצה, בן סימס לי שפרצו לדירה של סבתא שלו. לא הבנתי אם הוא מספר לי את זה כחברה או כבמאית. התלבטתי עם ברק הימן, המפיק של הסרט, אם לגשת עם המצלמה או לא וכשהגעתי מרים אמרה לי להתחיל לצלם, בטענה שגם הרגע הזה הוא חלק מהחיים שלה".

האם לאורך יצירת הסרט קיבלת הערות או ביקורות ויישמת אותן?
"תהליך יצירת הסרט היה מלא במכשולים, תלאות ובעיות, ולמדתי המון שיעורים תוך כדי. התהליך משותף להרבה אנשים וקשור בדיאלוג איתם. לולא העבודה המשותפת שהיתה לי עם ברק הימן המפיק, אלברטו שוורץ המוזיקאי, דניאל קדם הצלם, העורכים וטלי שמיר-ורצברגר שהיתה המפיקה בפועל, החברה והתומכת שלי לאורך כל הדרך, הסרט לא היה מה שהוא".

מה הסצנה הכי אהובה עלייך בסרט?
"אני אוהבת במיוחד את סצנת הסיום, כשבן מתחיל לארוז את החנות. המוזיקה של אלברטו בסצנה הזאת מרגשת אותי, וזהו רגע שאני מכילה בו את כל הרגשות של הסרט ובעיקר מאוד מתגעגעת למרים".

קסמו של הסרט טמון, ביון היתר, בבימוי הרגיש. איך הצלחת לשמור על גבולות?
"תמיד השתדלתי שהמקום של מרים ובן יוצב לפני אינטרסים אחרים. כשהיה לי ספק, סגרתי את המצלמה כדי לכבד ולא לעבור את הגבול איתם. מה שהוביל אותי הוא לא מה אנשים ירצו לראות, אלא מה נראה לי נכון ומעניין. העדפתי לסיים יום צילום לפני שהם הרגישו צורך לסיים אותו".

מרים ראתה את הסרט?
"קצת לפני הקרנת הבכורה, עשינו למרים הקרנה בבית והיא נרדמה אחרי עשר דקות. אז היא כבר היתה מאוד חלשה ועייפה. כשהיא התעוררה בן שאל אותה מה היא חושבת על הסרט והיא אמרה: 'אותי זה מעניין'. כשלקחנו אותה לסינמטק, היא נרדמה על כתפו של בן והתעוררה. כשנדלקו האורות. כשהיא ראתה את כולם ניגשים לחבק אותה או לומר מילה טובה, היא הבינה שהסרט לא רק בשבילה אלא נוגע גם באנשים אחרים. חודשיים אחרי שהסרט יצא, היא נפטרה בגיל 98".

ציפית שהסרט יהפוך לכזה סיפור הצלחה?
"ממש לא. כל מה שרציתי היה להתקבל לפסטיבל דוקאביב. הסרט הגיע למקומות שלא חלמתי עליהם - אתיופיה, סין, ניו זילנד, פינלנד, אסטוניה, גרמניה, צרפת, שוויץ, אוסטריה, נורבגיה, אוקראינה, ארה"ב, קנדה, ברזיל ועוד. הוא זכה ביותר מ-15 פרסים בינלאומיים! לא חלמתי על זה בכלל".

מכל מסעותיך בעולם, יש הקרנה שזכורה לך במיוחד?
"הבכורה הבינלאומית שהיתה בגרמניה בפסטיבל דוקפלייפציג, כמה חודשים אחרי דוקאביב. היו לנו המון חששות כי ידענו שמה שעובד בארץ, לא בהכרח יתקבל טוב אצל קהל זר בתרגום לאנגלית. ההקרנה היתה מדהימה, הקהל צחק מכל בדיחה והסרט זכה בפרס הביכורים. לאחר ההקרנה בא אליי בחור גרמני צעיר ואמר לי שזה פעם ראשונה שהוא רואה סרט ישראלי שלא עוסק בסכסוך הערבי-ישראלי ועכשיו ממש בא לו לבוא לביקור בישראל. שמחתי שהסרט חשף אותו למשהו אחר בהוויה שלנו".

יש פרויקט חדש באופק?
"אני עובדת על תחקירים לפרויקטים חדשים שאחד מהם מדבר על יחסים בין דוריים ביחס למחאה".

אם לא היית עוסקת בצילום, מה היית רוצה לעשות?
"הייתי מוצאת את עצמי בתחום של טיפול, פסיכולוגיה. אני חושבת שבמאי דוקומנטרי חייב המון כישורים של פסיכולוג - הקשבה, רגישות ואמפתיה, כדי ליצור את הקשר עם האנשים שמתעדים".

את יכולה להמליץ על סרט טוב שראית לאחרונה?
"אני ממליצה בחום על הסרט התיעודי גן עדן של רן טל (לא קרוב משפחה) שמוקרן בימים אלה בסינמטקים. זו חווייה קולנועית מדהימה שקשה לתארה במילים. זה יותר מסרט, זאת אמנות".
מאמרי מערכת