ניסן כהן - המוזיאון למוזיקה מכאנית

ניסן כהן הוא יהודי אמריקאי בעל חוש הומור בריא במיוחד. כבר חמישים שנה שהוא אוסף אליו תיבות נגינה שנשכחו מאחור, מרפא אותן ומפיח בהן חיים באהבה רבה. האוסף שמכיל מאות פריטים מוצג בחלל קטן ומוגן מפגיעת שיני הזמן, ומהווה מעין שמורה מגודרת לדברים שנשכחו מן הלב. בסיור שמוצע במוזיאון עובר ניסן בין תיבות נגינה גדולות וקטנות, מלטף אותן באהבה ונותן לכל מי שחפץ לשמוע שיעור בהיסטוריה של המוזיקה ושל האדם. ואי אפשר, פשוט אי אפשר, שלא להתאהב בו ובמוזיאון


קרן סמואל דלח | 27.12.2012
צילום: אייל טואג
צילום: אייל טואג
מוזיאון ניסכו למוזיקה מכאנית
בעל העסק: ניסן כהן
איפה? עין הוד, הכרמל
שנת הקמה: 2006

איך התגלגל הרעיון להקים מוזיאון לתיבות נגינה?
המוזיאון קרה מעצמו. לא תכננתי את זה ולא הייתה לי כוונה להקים מוזיאון. במקצועי אני בכלל במאי סרטי תעודה. בין היתר אני גם חובב מוזיקה. לפני שעליתי ארצה מניו יורק, התאהבתי בתיבות נגינה והתחלתי לאסוף אותן. עליתי לפני עשרים שנה ורציתי להמשיך את התחביב אבל הדירה שגרתי בה בנתניה הייתה קטנה מאוד, מטר על מטר. לא היה מקום לכלום ובטח לא לתיבות נגינה, אז השארתי אותן במחסנים בניו יורק. חשבתי כל הזמן מתי אוכל להביא אותן עד שבסוף, לפני שש שנים, מצאתי את המבנה היפה הזה בעין הוד. אמרו שזה 'בית התרבות'. נכנסתי. היה ריק, לא תרבות ולא כלום. אז הבאתי קצת תרבות ופתחתי את המוזיאון.

למה דווקא תיבות נגינה?
כילד תיבות נגינה תמיד ריתקו אותי והייתי מסתכל עליהן שעות. זה מדהים. משהו מכאני ופשוט לכאורה, בסך הכול תוף עם בליטות או תקליט מתכת עם חורים, שמסרק עובר עליהם והתוצאה נפלאה, המוזיקה נפלאה. התחלתי לאסוף אותן לפני 50 שנה. את הראשונה קניתי בלונג איילנד, ניו יורק, לפני 55 שנים. כבמאי נסעתי הרבה בעולם, ועל הדרך הסתובבתי בשווקי פשפשים, במכירות ביתיות ובחנויות עתיקות. תיבות נגינה הן מיוחדות, כל אחת שונה. בזאת יש מנגינה אחת ובשנייה – מנגינה אחרת. יש תיבות נגינה קטנות מאוד ויש גדולות מאוד. למרות שכבר הפסיקו לייצר אותן - זה לא נגמר.

העיסוק בתיבות נגינה אינו מאוד שגרתי ובוודאי גם מזמן לכאן אורחים פחות שגרתיים. יש מבקר מעניין שזכור לך במיוחד?
לפני חודשיים נכנס לפה בחור עם חנוכייה. הוא ניגש אלי וסיפר לי שאותה חנוכייה, שמתפקדת גם כתיבת נגינה, הוחבאה על ידי משפחתו בזמן אירועי ליל הבדולח והוברחה כשהמשפחה נמלטה מאירופה. חמישים שנה תיבת הנגינה הזאת לא עבדה. הוא נתן לי אותה כדי שאתקן אותה. דבר יפהפה - חנוכייה שהיא תיבת נגינה. עבדתי ועבדתי ופתאום – פלא, היא ניגנה. זה היה "מעוז צור". אחר כך המשפחה באה והקשבנו לצלילים ביחד. הם שמעו אותה מנגנת בפעם ראשונה אחרי 50 שנה ממש עכשיו, בחג חנוכה האחרון. מקרה נוסף שזכור לי במיוחד אירע בשריפה הנוראית בכרמל. האש התקרבה לעין הוד והגיעה ממש למוזיאון. למזלי האש נעצרה בחצר. באותו הזמן הפטיפון עבד והשמיע תקליט - עותק ישן של "התקווה". להקלטה של השיר נוספו קולות השריפה. עכשיו אני מנגן את התקליט בסיורים בפני המבקרים, והם שומעים את ההמנון עם קולות השריפה. זה בעיניי סיפור העם היהודי - שריפה ותקווה.

מה התוכניות בעתיד?
תוכניות? אין. אני מתכנן להמשיך לחיות, אבל זה לא תלוי רק בי...יש לי מוזיקה יפה שאני רוצה להמשיך ולחלוק עם העולם.

לנהל אוסף גדול כמו שלך זה לא דבר פשוט. האם קיבלת עזרה, הדרכה או עצה ממישהו?
לא קיבלתי שום עצה איך להקים מוזיאון ואני לא יודע שום דבר על מוזיאונים. רציתי לחלוק את אהבת המוזיקה שלי עם אחרים וזה מה שיצא. כששכרתי את המבנה הזה לא היה מקום לכל הדברים. לאט לאט הבאתי את כל האוסף מהמחסנים בניו יורק, וזהו. עכשיו יש מוזיאון.

אם לא היית מנהל מוזיאון לתיבות נגינה, מה היית עושה?
הייתי עושה עוד סרטים. אני עדיין חושב לעשות סרטים תיעודיים. יש לי כל מיני רעיונות, אולי יום אחד משהו ייצא מהם.

מאיפה הכוח להמשיך? ממה אתה נהנה במיוחד במוזיאון?
מהתגובות של אנשים ושל ילדים, בעיקר. אני מאוד אוהב לראות ילדים שמגיעים לכאן, הם אף פעם שלא שמעו על תיבות נגינה. אני מסביר וזה תמיד מרתק אותם, לא משנה בני כמה הם. אפשר לראות על הפנים שלהם שהם מתרגשים. הקהל שמגיע לכאן מאוד מגוון. לפני חודש הגיעו לכאן שחקני מכבי חיפה בכדורסל וזה היה נחמד.

יש דור המשך?
יש לי בת אבל היא לא מעוניינת לנהל את המוזיאון. האמת היא שאני כבר לא צעיר ומחפש מישהו שיוכל לנהל את המקום במקומי. אם לא אמצא מישהו, אני חושש שאאלץ בצער רב ללכת למכירה פומבית.

מה הפריט הכי אהוב עליך בעסק?
תיבת נגינה mira שיוצרה בשוויצריה לפני 120 שנים על ידי mermod freres. ראיתי אותה בזמן שעשיתי סרט בקראקס, וונצואלה, באיזו חנות קטנה והתאהבתי בה מיד.

מאמרי מערכת