מירי בן ארי, אוצרת מרכז בגובה העיניים

לצד המבנה המוכר של מוזיאון הילדים הישראלי בחולון, נבנה מבנה חדש ומפואר שמכיל שלוש תערוכות קבועות. אשת החינוך מירי בן ארי היא האוצרת והכוח שמאחורי מרכז בגובה העיניים בחולון. במרכז הילדים עוברים מפגש חוויתי ביותר עם תחומי אמנות שונים: תיאטרון, מוזיקה, מחול ואמנות פלסטית. הפרויקט, שפועל כבר 12 שנים, עבר לאחרונה מביתו הישן והקטן בלב חולון אל משכן חדש ומפואר במתחם מוזיאון הילדים, ועל כך גאוותה של מירי. המרכז החדש מכיל תיאטרון וקולנוע, חדר מחול ומוזיקה, חדר מולטימדיה ואנימציה, חלל יצירה וחלל תערוכת האמנות שהוא לב המקום. בכל שנה בוחרת מירי יצירות של אמנים מהארץ ומהעולם ואוספת אותם לתערוכה בעלת נושא אחר, ומתוכה נגזרות הפעילויות השונות שבמרכז לאותה שנה


אורני גופר | 2.1.2013


מרכז בגובה העיניים
אוצרת המרכז: מירי בן ארי
איפה? לצד מוזיאון הילדים בחולון
שנת הקמה: 2000

איך את בוחרת את הנושא השנתי ואת היצירות?
השאיפה היא להפתיע את כולם ואת עצמנו. זה מאתגר ואני סקרנית לדעת מה יהיה בסופו של דבר. הילדים כבר חיים בעולם החדש, צריך לקחת את זה בחשבון. האתגר הוא לא רק לחיות בעולמם, אלא לנסות להקדים אותם ולתת להם כלים לדברים שהם יפגשו בעתיד. התערוכה הנוכחית - 'תזזים' - עוסקת בתזזיתיות בחיים: הקצב המהיר מול הרצון למצוא שלווה. השאיפה היא שילד יצא ויראה מה תזזיתי ומה לא, במה אני יכול לשלוט, איפה אני יכול לבחור, מה אני אוהב או מעדיף מבחינת קצב. זה מעורר את המודעות.

איך אוספים את היצירות?
בעבר התערוכות היו מצומצמות. בינתיים צברנו לעצמנו שם, וכעת אמנים מהשורה הראשונה רוצים להציג אצלנו. כך אנו יכולים לחשוף את הילדים ליצירות של אמנים שלא הגענו אליהם קודם. אמנים שמציגים ועובדים בחו"ל, דברים שלילדים אין דרך להיחשף אליהם. למשל, מיצג הוידיאו האינטראקטיבי של דניאל רוזין, אמן ישראלי שעובד בחו''ל. לא היינו יכולים להשיג עבודה שלו להצגה במרכז פעם, וכיום הוא גם תרם את התוכנה להפעלת המיצג. מטרתי אינה להשיג את האמנים הכי מפורסמים. המטרה והאתגר הם להביא את האמנות הכי עכשווית, טובה ומשמעותית ולהרים את הרף כמה שיותר גבוה.

מה הדרייב שלך בעבודה במרכז?
היתה לי חוויה אדירה בילדות, בגיל 12-13, כשהמורה שלי לאמנות גילתה שיש לי כישרון מיוחד ליצירה. עד אז הייתי ביישנית. לא בלטתי ולא פרצתי בלימודים. המורה ההיא זיהתה בציורים שלי אינטליגנציה ושלחה ציור שלי לתחרות באו"ם, עליו קיבלתי מדליה מיונס"קו. פתאום כל המורים והתלמידים התחילו לשים אליי לב. זה גרם לזינוק בלימודים ולשינוי בחיי. זה התווה לי את הכיוון, אבל לא כולם יכולים להתוות לעצמם. במקום כמו מרכז בגובה העיניים זה יכול לקרות. אפשר לגלות את הכישרון פעמים רבות במקומות שאינם צפויים, אצל הילד השקט והמופנם או אצל ה'טראבל מייקר'. אני שואפת שילדים יוכלו להגיע למפגשים כאלה עם אמנות. המטרה של בגובה העיניים, בעיני, היא לקחת אנשים שרחוקים מתחומי האמנות ולקרב אותם. זה האתגר הגדול, ולאו דווקא פנייה לקהל שרגיל לקחת את הילדים שלו למוזיאונים.

איך מקרבים קהל כזה לאמנות?
למשל, לשלב עבודות נגישות יותר עם עבודות נגישות פחות, כדי לא להביא את הצופה לעמדת התגוננות. צופה שלא מבין את שפת האמנות, קשה לו להודות שהוא אינו מבין את 'השפה' של היצירה, ואז הוא מגיע לעמדת התגוננות – "זה לא שווה, זה קשקוש" וכדומה. ברגע שאני שמה יצירות נגישות, שתופסות את העין ומוּבנות למתבוננים, זה מאפשר לי אחר כך, במהלך הפעילות שבה בעצם אנחנו מלמדים לקרוא את שפת האמנות, לפתוח את הקהל גם ליצירות האחרות. לא צריך להנמיך או להתיילד, אבל אני עושה מדרגות קטנות, וכך הקהל יגיע גם הוא למקום גבוה. למשל, בפעילות המולטימדיה, לא קל ללמד מישהו לשלוט בתוכנות אנימציה על מנת לעשות סרט אנימציה, לכן יצרנו מעקף: כל שהקהל צריך לדעת הוא ללחוץ על שלושה כפתורים, והוא יכול ליצור סרט אנימציה. אין דוגמאות כמו המרכז למפגש כזה של אמנות, לא בארץ ואף לא בעולם.

הרקע שלך הוא אמנות. איך הגעת לעסוק בחינוך?
למדתי במדרשה לאמנות תחת רפי לביא. הייתי אמנית, הייתי פרא אדם. אמנית אוונגרדית. חששתי להיות מורה ואשת חינוך, זו אחריות גדולה. לפעמים מורה יכול במילה אחת לחסום מישהו לכל החיים ולעשות נזק. רק כשהפכתי לאמא נסגרתי על הכיוון של החינוך, וכך בגיל מבוגר מצאתי את הנתיב שלי ולמדתי חינוך. משם הגעתי למשרד החינוך והצטרפתי למרכז שהיה קיים כבר 6 שנים. המרכז היה פיילוט של עיריית חולון לנושא של מפגש בין ילדים לאמנות, פרויקט שממנו חולון פיתחה את התפיסה של עיר לילדים, תרבות ואמנות והצמיחה את מוזיאון הילדים בחולון, מרכז מדיטק ועוד. מרכז בגובה העיניים נשאר קטן והבנתי שאם לא אדאג שהמקום יהיה תחת גג בטוח ויציב ישנה סכנה שהיוזמה תיעצר, כי ידוע שכשיש בעיות תקציב האמנות היא הראשונה להיפגע.

מה מיוחד במרכז החדש לעומת הישן?
קהל צריך מקום עם חללים גדולים כי הגירויים שהוא זקוק להם היום הם יותר חזקים, ויש גם הרבה חנייה. לקח לי כמעט 7 שנים לדחוף את המקום הזה עד שהגיע לאן שהוא היום - בחלל גדול במוזיאון הילדים. כאן אני יודעת שבעצם השגתי את מטרתי – כעת יש מרכז רציני שאליו ילדים יכולים לבוא ולפגוש אמנות. משהו שאני יכולה לסמן עליו v.

את יכולה להיזכר בחוויות מיוחדות של מבקרים במרכז?
האמירות המפתיעות ביותר מגיעות בדרך כלל דווקא מהמבוגרים. הרבה אומרים לי "וואו, זה מרגש, למה לנו לא היה דבר כזה כשהיינו ילדים...". הילדים בדרך כלל מבקשים לחזור אלינו שוב ושוב. הרבה מבקרים חוזרים עם הילדים אלינו עד שהם גדלים. פעם למשל, הגיעה קבוצת אבות וילדים מאחד המושבים בדרום. הם חשבו שייצאו לקפה כשהילדים יהיו בפעילות, אבל בפועל איך שהתחילה ההצגה, משחק בסגנון 'נדמה לי', האבות נדלקו. הם הציגו, התחפשו, ניגנו, ולמעשה לגמרי השתלטו על הפעילות. לא רק שהם ויתרו על הקפה, הם השתתפו ונהנו. הילדים שלהם היו לגמרי בשוק מהם. פעם אחרת, הגיעו הורים למפגשי ניסיון והרשמה לחוגים שהיינו עושים אחר הצהריים. בדרך כלל מגיעים הורים עם מודעות לאמנות, שלוקחים את ילדיהם למוזיאונים מגיל צעיר, אבל באחת הפעמים הגיעה משפחה שבאופן די ברור לא נחשפה לאמנות, בעיקר האבא, והוא דווקא זה שכל כך התרגש והתרשם, ואמר שהוא יהיה זה שיבוא עם הילד לפעילות. ואכן, הוא ובנו הופיעו לכל שיעור באדיקות.

על מה תהיה התערוכה הבאה?
אוכל רק לגלות שמדובר בנושא שחזק לא רק בתחום האומנות אלא גם בתחום המוסר, בעיה מאד חשובה לבני אנוש היום ומעניינת בני נוער בפרט.

את יכולה להמליץ לנו על משהו נוסף מתחומך?
במוזיאון הרצליה יש תערוכה שנקראת "חדרי פלאות". הרקע לתערוכה מספר כיצד התחילו המוזיאונים בכלל – על ידי כך שאנשים התחילו ליצור לעצמם אוספים בנושאי טבע, מדע, חפצים, כל אחד לפי אהבתו. בהמשך לזה נוצרו חדרים ליצירות אמנות, ובהם יצירות מהרצפה ועד התקרה. ההיבט שהתערוכה מדגישה הוא האיסוף, חדר הפלאות שלי. מארגני התערוכה פנו למספר גדול של אמנים ישראליים שייצרו יצירות על פי הרעיון הזה - חדר הפלאות שלי. מדובר במשהו מאד ייחודי.

מהו הפריט האהוב עלייך במקום?
חלל התערוכה. כשהוא ריק, ואני צריכה למלא אותו מחדש, עומדת בו, מתבוננת ומתמלאת רעיונות.
מאמרי מערכת