ארז מילשטיין - מוזיאון הטרקטורים בעין ורד

עמותת לב השרון לתולדות הטרקטור והמיכון החקלאי שהיא למעשה זו שמפעילה ומקיימת את מוזיאון הטרקטורים בעין ורד, מורכבת ממספר אנשים עם אהבה אמיתית לטרקטורים, לציוד חקלאי ולמסורת החקלאית. יו"ר העמותה הוא ארז מילשטיין, אספן כפייתי של ציוד חקלאי, שעונים וכמובן – טרקטורים. לאחר שבריאותו לא אפשרה לו להמשיך בעבודתו כחלקאי, הפך את התחביב לעיסוקו המרכזי והקים את המוזיאון שכולל אוסף מרשים של טרקטורים וציוד חקלאי נוסף, ואמור להפוך בעתיד למוזיאון לאומי. עד שייפתח המוזיאון הבנוי, נמצא האוסף בקצה היישוב, תחת גג זמני. שורות שורות של טרקטורים בכל הצורות ובכל הגדלים, נוצצים בצבעים עזים ששוטפים את העיניים, כמו תצוגה של צעצועי ענק או דינוזאורים שבאמת נכחדו. גן עדן לילדים ולמבוגרים שנשארו ילדים


אורני גופר | 2.1.2013


מוזיאון הטרקטורים בעין ורד
מייסד המוזיאון: ארז מילשטיין
איפה? מושב עין ורד בשרון
שנת הקמה: 2003

מתי התחלת לאסוף טרקטורים?
מתחילת שנות ה-90. אובססיית האיסוף היא משהו שקיים מגיל קטן. אבי היה אספן שעונים וכלי נחושת, כך שהאספנות היא אצלנו במשפחה. לצערי אבי נפטר לפני שהתחלתי את איסוף הטרקטורים. הוא היה נהנה לראות את האוסף שלי. אחרי הטרקטור הראשון בא השני, אחריו השלישי והשריטה הפכה לתעלה עמוקה. התחלתי להסתובב ברחבי הארץ ולחפש טרקטורים ישנים. אחר כך בא הרעיון שלכל טרקטור יהיה גם את הכלי החקלאי שבא איתו. למעשה יש לנו במוזיאון מיכון חקלאי מימי אברהם אבינו ועד אמצע שנות השישים של המאה הקודמת. מה שיוצר אחרי השנים האלו כבר חדש מידי בשבילי. לפעמים מתקשר בן אדם ואומר שיש לו טרקטור מודל 73 שהוא רוצה לתרום לנו, אבל אני אפילו לא בא לראות כי לא מעניינים אותי טרקטורים חדשים, כאלה שיוצרו אחרי שנות השישים.

איך התחיל הרעיון של מוזיאון שמוקדש כולו לטרקטורים?
בזמנו עברתי ניתוח שבעטיו נאלצתי להפסיק עם העבודה החקלאית הקשה. אשתי פתחה גן ילדים, ואני הייתי הסייעת. דגדג לי לקחת את הילדים לטיול בטרקטור לרפת, לדיר, לפרדסים, לקטוף פירות, למצוא אטרקציה עבורם. מצאתי טרקטור מסוג פורשה במושב, שיפצתי אותו, החזרתי אותו לחיים ולקחתי את ילדי הגן לטיול. כשכבר היה לי אוסף גדול נדלקה לי נורה אדומה - כבר הכרתי שני אספני טרקטורים שנפטרו והילדים שלהם מכרו את האוספים שלהם בזול, ממש לפי ערך הברזל. חשבתי מה אפשר לעשות. הבנתי שאין בישראל מוזיאון ציבורי שמספר את סיפור העם ששב אל מולדתו מההיבט החקלאי. הדבר היחיד שמתקרב לזה זו החצר הישנה בעין שמר, שמספרת את הסיפור של הקיבוץ הראשון. אני רציתי לספר את הסיפור של מגוון המיכון שהיה בארץ אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. דרך שמועות הגיע חבר הכנסת גדליה גל מכפר ויתקין. הוא בא ושמע את החלום שלי, ואחרי שלושה ימים חזר עם אדם שנתן לי אינפורמציה איך להקים עמותה, שזה היה הדבר הראשון שהיה צריך לעשות. גם הח"כ לשעבר אורי אור עזר לי והפנה אותי לרפול, שהיה שר החקלאות וגם קרוב משפחה רחוק. את העמותה הקמנו ב - 2003. התחלנו לחפש מקום וזאת היתה אחת הבעיות הקשות שעמדו לפנינו כיוון שבשרון האדמות מאוד יקרות. בהמשך הצטרפו עוד גופים כמו קק"ל ומועצת הירקות, קרן הכט והמועצה לשימור אתרים. מצאנו 30 דונם מתאימים בשרון, ואז התחילה המסכת המייסרת של אישורים מול מינהל מקרקעין, אבל בינתיים האוסף והמוזיאון פעילים ואני מאמין ומקווה שתוך שנה נתחיל את התשתיות ובתוך 5 שנים תסתיים הבנייה.

יש לך סיפורי שחזור מיוחדים?
כמה וכמה... יש את הסיפור של הטרקטור הטמפלרי: בישראל היו כמה מושבות טמפלריות, ביניהן חווה חקלאית באזור עקרון העתיקה (רבדים של היום). היתה שם חווה חקלאית של אדם בשם שנלר, עם אדמה אותה עיבד. בשנת 38 גורשו הטמפלרים מהמדינה ונטשו את הרכוש. הטרקטור נגרר לקיבוץ רבדים ומשנת 48 לא הונע ומת טוטאל. התחלנו בשיקום שלו ואני מקווה שתוך שנה נוכל להציג אותו לקהל הרחב. כדי להניע אותו צריך לחממו עם פרימוס במשך כחצי שעה, וכשהמתכת במנוע לוהטת ואדומה, שולפים את ההגה בשביל לסובב את המנוע ולהניע. אספנים באירופה ניסו לשכנע אותי למסור אותו בעבור חמישים אלף יורו. כמובן שלא נמכור אותו כיוון שאנחנו רוצים לספר את הסיפור של המיכון בארץ ישראל.

הסיפור על הטרקטור מסוג זאטוט: אני כל הזמן שומע שהמדינה שלנו מתגאה בייצור רכב שנקרא סוסיתא. משום מה שוכחים להזכיר שעוד לפני הסוסיתא, יוצר טרקטור ישראלי לכל דבר שנקרא זאטוט. הזאטוט כשמו כן הוא, טרקטור קטן מאוד. אם היה חקלאי מספיק אמיץ כדי לחרוש איתו, הוא היה עשוי לחזור הביתה ברגל. עד היום דגמי זאטוט 9 ו-10 נוסעים בראש המצעד שהעמותה עורכת בכל שנה בירושלים. יש לי המון כבוד לזאטוט הזה.

הטרקטור בארגז החול: יום אחד בעבודתי על אחד הטרקטורים ראיתי אדם מבוגר ובנו באים להתבונן במעשיי. קיבלתי אותם בחום ושאלתי אותם מה הם רוצים לראות. האיש סיפר לי שגם הוא חובב טרקטורים, ויש לו גם אוסף קטן. הוא הציג עצמו כאריק יצהר מכפר מונש והחל להתנדב בעמותה. באחד מימי השישי בהם הוא עבד הגיעו ילדים ובידיהם הספר "הטרקטור בארגז החול" מאת מאיר שלו. אז אריק סיפר בצניעותו שהוא הדוד אהרון מהספר, ושמאיר שלו הוא אחיינו, שהיה בא ומתארח אצלו במושב. באותו הזמן השתכן אחד הטרקטורים בארגז החול, ועל זה נכתב הספר. אגב, מאיר שלו הוא תומך נלהב של המוזיאון. הילדים אוהבים לבוא עם הספר ולהחתים את אריק.

איך אתה משפץ את הכלים?
אני חשמלאי במקצועי וחבר מכונאי עוזר לי. עם המנועים של פעם יותר קל להתעסק מאשר המנועים של היום, כי אם משהו נשבר ניתן היה להחליף. את הטרקטורים של היום כמעט ולא ניתן לתקן, זה הכל מחשבים. בטרקטורים הישנים יש נשמה. חובבי טרקטורים מהאיזור עברו פה וביקשו לעזור, ולאט לאט נוצרה קבוצה של מתנדבים שמתכנסת כאן בימי שישי. הגיל הממוצע של מתנדבי העמותה הוא 75 ואני, הינוקא, בן 59. יש פה הווי מופלא, אנחנו מתווכחים בלי סוף, ונהנים מהעבודה. זו ממש תרפיה קבוצתית. אלמלא היו מצטרפים כל החברים האלה, הטרקטורים שאפשר לראות כאן היו עדיין גרוטאות. אני אוהב להגיד שאנחנו יותר מרופאים - רופא מרפא חולים, ואילו אנחנו מחיים מתים. אנחנו ממש לוקחים גוף מת שזרוק במזבלה, ומכניסים בו חיים מההתחלה.

חוץ מנשמה, מה יש בטרקטורים של פעם שאתה כל כך אוהב?
בטרקטור של פעם היה צריך לחמם את המנוע עם פרימוס במשך עשרים דקות, לבדוק שמנים ולתת לו להתחמם. רק אחרי כל זה, אפשר היה להניע אותו. גם צליל המנועים של פעם היה שונה לעומת היום, כשהכל ממוחשב ושקט. פעם הטרקטורים היו מתעייפים, כיום הטרקטורים מאוד חזקים ואינם מתעייפים. את הטרקטורים של היום לא ניתן לכוון עם הרגליים כמו שפעם היו נוהגים לכוון טרקטורים. ככה גם היינו עובדים על הילדים: יושבים בידיים שלובות, ואומרים לילד – תגיד לטרקטור לאן אתה רוצה שהוא ייסע, והוא ייסע. הטרקטור נוסע והילדים, עם פנים מלאות תמיהה, רואים את הטרקטור ואת ההגה מסתובבים לאן שביקשו. כל הנכדים שלי עברו את החוויה הזו.
מאמרי מערכת