יפה לנצח: פליני היה גאה

סרטו החדש של פאולו סורנטינו הוא לא פחות מיצירת מופת, והוא מועמד בצדק לפרס האוסקר לסרט הזר, בזכות שילוב מושלם של איכויות קולנועיות, משחק משובח ותובנות מרתקות. חבל רק שהוא זכה לשם בעברית שקשור באופן רופף למדי למקור


ארז לילה | 29.1.2014
התמונות מתוך הסרט: באדיבות סרטי יונייטד קינג
התמונות מתוך הסרט: באדיבות סרטי יונייטד קינג
יפה לנצח - פרטים נוספים ומועדי הקרנות

אז כן, "יפה לנצח" מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר, אבל כדאי להתחיל בציון העובדה שהוא ראוי בהחלט גם לפרסי הצילום והפסקול. שוט הפתיחה המהמם והראוותני, שהוא וכמה אחרים כמותו מהווים לבדם סיבה לרוץ לצפות בסרט הזה, מתחיל לצלילי מוזיקה בהשראת תקופות הרנסנס והבארוק באחד מעשרות או מאות הארמונות העתיקים הפזורים ברומא, ומסתיים באקורדים שונים לחלוטין במסיבה עכשווית וגרוטסקית למדי בעיר הנצח. המסיבה היא מסיבת יום ההולדת ה-65 של ג'פ גמברדלה (טוני סרווילו המככב גם ב"יחי ההבדל הקטן" שהוקרן כאן לא מזמן), עיתונאי בוהמיין ודון ז'ואן שזכה לתהילת עולם בעקבות רומן בודד שכתב בצעירותו. הוא מתגורר בדירה מרהיבה המשקיפה על הקולוסאום ומדלג בין מסיבות ואירועים של החברה הגבוהה ברומא, המוצגת כריקנית ודקדנטית, נבובה ורקובה. גמברדלה עצמו אינו שוגה באשליות: הוא מבקר חד וציני במיוחד של החברה שבה הוא חי וממנה הוא ניזון. בד בבד, הוא סוקר את עברו, עורך עם עצמו חשבון נפש ומנסה להבין, בין היתר, מה גרם לסיום פרשת אהבים שלו כשהיה צעיר.

הסרט נקרא באיטלקית "היופי הגדול", ואכן מדובר כאן ביופי גדול, היופי שג'פ גמברדלה מחפש כל חייו, לצד המודעות שלו לאומללות המונחת בבסיס הקיום האנושי. הוא נע באופן מתמיד בין החיפוש אחר אותנטיות, בחייו ובאמנות, לבין הצורך המתמיד בזיוף; בין אמונה וחמלה לבין ספקנות וציניות. דרך פרשיות האהבים שלו ויחסיו עם דמויות מעברו ועם חבריו בהווה (דמויות צבעוניות ומרתקות בפני עצמן) הוא בוחן – בדרך כלל באופן משועשע למדי – שאלות שנוגעות במשמעות החיים, במהותה של יצירת האמנות, בדת, באהבה, בחברות וכמובן בקשר בין עבר, הווה וזיכרון.

רומא העיר אינה משמשת כאן רק כרקע אלא מהווה דמות בפני עצמה, סמל לדקדנטיות, לתהילת עבר, לפאר שטחי שלמרות זאת הוא עדיין יפה להכאיב. סורנטינו מציע לצופים חוויה קולנועית, ויזואלית ומוזיקלית סוחפת ומרהיבה (חובה לראות את הסרט הזה באולם קולנוע), לעתים קרובות גם מצחיקה מאוד, לצד לא מעט חומרים להרהר בהם תוך כדי הצפייה ולאחריה. סרווילו הנפלא מספק כמה מונולוגים בלתי נשכחים ומעצב את גמברדלה כדמות כובשת, סוחפת, גדולה מהחיים. המעברים בין הסצנות, שברבות מהן משוטט גמברדלה בארמון רומאי כזה או אחר, נותנים תחושה שאנחנו בחלום, ויחד עם זאת שומרים באופן מפתיע כמעט על רצף כרונולוגי הגיוני. באופן מתבקש, רוחו של המאסטרו פליני, במיוחד של "רומא" ו"לה דולצ'ה ויטה" שורה על הסרט לכל אורכו, והקו הדק הזה בין ריאליזם לפנטזיה הוא רק אחת מנקודות הדמיון. בשורה התחתונה: רוצו לראות. מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות.

יפה לנצח - פרטים נוספים ומועדי הקרנות
מאמרי מערכת