יונתן גורפינקל ורונה סגל – "שש פעמים"

הסרט "שש פעמים" הוא ללא ספק אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת בקולנוע הישראלי. חיליק גורפינקל נפגש עם יונתן גורפינקל, אח שלו וגם במאי הסרט ועם רונה סגל התסריטאית, לראיון קצת אחר


חיליק גורפינקל | 9.2.2014
יונתן גורפינקל הוא אח שלי. זה קורה. מצד שני, זו לא סיבה לא להבין שאחיך יכול להוציא מתחת ידיו יצירת מופת ולזהות אותה כשהיא מופיעה מול עיניך. וסרטו של יונתן גורפינקל, אחי, הוא יצירת מופת. לא פחות. אלא שזו יצירת מופת טורדת שלווה, קשה, לא נעימה. יחד עם רונה סגל התסריטאית והשותפה המלאה ליצירה, יצר יונתן סרט שהוא הכל חוץ מבידור.

בידור הוא בסופו של דבר מה שאנחנו מחפשים באולם הקולנוע. אלא שלפעמים אפשר, כדאי וצריך, לעצור רגע. ולהתבונן. אם לא על החיים סביבנו, אז לפחות על הייצוג הקולנועי שלהם, ואז, אולי גם, מי יודע, שוב על החיים עצמם." החיים וכל קסמם הרע", כמו שקרה להם פעם יורם ברונובסקי המנוח.שוחחתי שיחה קצרה, בטלפון, עם יונתן ורונה. אפילו בטלפון זה היה קשה. ומרתק.

יונתן, כגבר, מדוע בחרת לעסוק דווקא בנושא טעון כל כך ועוד בצורה שמוציאה גם אותי, ואותך, ובעצם את כולנו הגברים, אשמים, ולו גם בעל כורחנו?

יונתן: " שאלו המון פעמים. כנראה שאין לי תשובה. כלומר, יש לי את התשובה הסטנדרטית של המקרה שקרה בתיכון שלמדתי בו. אבל איכשהו יוצא שהנושא הזה הוא רעיון שאני מסתובב איתו כבר הרבה שנים.

חשבתי לעשות סרט על ניצול מיני שמתרחש בבית ספר תיכון. את רונה הכרתי בעבודה משותפת בסדרת הטלוויזיה 'מסכים' וגיליתי תסריטאית שלא יודעת לכתוב את מה שלא בלב שלה ומה שלא מרגש אותה ושהיא גם כמובן מאד מוכשרת והצעתי לה את הרעיון.

רונה שאלה את השאלה הזאת שוב ושוב במהלך כתיבת התסריט, ובאחת החזרות יצא לה המשפט הבא: "כנראה שאתה יודע להזדהות גם עם הקורבן וגם המקרבן". ולא נעים להודות אבל רובנו היינו במצב שבו הרשינו לעצמנו לקחת את עמדת העליונות על האישה. למשל בדייט, שני הצדדים רוצים דברים שונים ואתה יודע ואתה מסתיר ממנה את זה שאתה יודע ומתעלם ממה שאתה יודע. גם נשים יכולות להיות בעמדה הזו. אתה יודע מה, אנחנו לוקחים לעצמנו זכויות כבני אדם, עזוב גברים או נשים, למקם את עצמנו מעל החלש, וכשביימתי את הבנים, הבנתי שגם אני הייתי בטח פעם, כמו כולם, במצב הזה."

רונה: "אני מעריכה את יונתן על הנכונות שלו לקחת את זה למקום של התבוננות פנימה, בהקשר של יחסי גבר-אשה. אבל הביקורת העצמית שלו כזכר היא לא הדבר הראשון שעולה בדעתי, כתשובה לשאלה למה דווקא יונתן עשה את זה. נדמה לי שהיה לו קל מאיזה שהן סיבות להזדהות דווקא עם גילי (גיבורת הסרט, ח.ג.), ולא בהכרח ממקום אידאולוגי פמיניסטי. אני חושבת שזה הולך עוד אחורה ולעומק, כי מטפורית משהו בחוויה הזו של חוסר האונים מדבר אליו והוא מזדהה. אבל רק שתדע שלא דיברנו במונחים האלה במהלך העשייה. אחרת לא היינו עושים את הסרט".

קיבלתם תגובות מיוחדות מהקהל שריגשו אתכם?

רונה:" הסדרנית הרוסייה בת השישים פלוס ממוזיאון תל אביב, שראתה להערכתי אלפי סרטים בחייה, אמרה שמי שקורא לסרט הזה פורנוגרפיה,כנראה שאין לו לב. היא התייחסה לאיזו אמירה שהרבה אנשים מחתך הגילאים שלה אמרו על הסרט, ובעיקר נשים דווקא. לא כולן כמובן, אבל רבות מהנשים המבוגרות מאשימות את גילי במה שקרה לה, מצטערות שהלכו לסרט הזה וחושבות שדחפו להן פורנו בדלת האחורית. הסדרנית הזו נראית לי אדם בלתי מתפשר, גם כסדרנית (אוי למי שמאחר...), וגם כאינטלקטואלית. זה נגע בי."

האם לסרט יש יותר כוונות חברתיות מוסריות מאשר אמנותיות?

רונה:" רק אומנותיות! מעניינים אותנו נושאים חברתיים ולכן עשינו את הסרט הזה. כל צופה יכול לפרש אותו ברמה חברתית בוודאי אם אתה בוחן אותו חברתית. אנחנו עושים אמנות. לא באנו להעביר מסר אחיד אלא לעשות סרט. יצירה שמדברת את הרגשות שלנו בצורה הכי אוטנטית. אנחנו אנשים פוליטיים אבל לא פוליטיקאים ולא אנשי חינוך והתרחקנו משם כשהרגשנו ככה. וזה היה הורג את הסרט."

יונתן: " אני מסכים, אבל מודה שבמהלך הצילומים, באוגוסט 2011 , כשכמה מחברי הטובים ביותר ישנו באוהלים ברוטשילד ואני יכולתי להצטרף רק בשבתות כי הייתי בצילומים לא הרגשתי הכי רע שיכולתי להרגיש כי גם אני עשיתי באותו זמן משהו טוב והיה לי טיפה יותר קל מאשר אם הייתי עושה קומדיה רומנטית אסקפיסטית או פרסומת לעוף קפוא בזמן הזה."

מדוע הקור הזה האמנותי הנושב מהסרט? והאם אתה לא חושב שזה יקשה על הקהל להזדהות עם גישה שכאילו אומרת:" תסכלו על זה ואנחנו לא הולכים לעשות לכם עם זה חיים קלים"?

יונתן: אני חותם על "תסתכלו ושיהיה לכם קשה".

רונה: " אתה לא מכיר את אחיך? אבל עכשיו ברצינות. אני חולקת עליך. מנגנון ההזדהות זה משהו נורא אישי. יש אנשים שהסרט אטם אותם, ויש אחרים שהוא גרם להם להזדהות עמוקה. לפעמים מדי. הרבה נשים הזדהו עם גילי, גם אם לא קרה להן בדיוק אותו הדבר ולא באותה עוצמה. הרבה סטרייטים אמיצים אמרו הזדהיתי עם הבנים, הייתי שם. וכבר שמעתי כמה וכמה גייז שאמרו "הזדהיתי עם כל הדמויות”, שזה כשלעצמו נקודה מעניינת.

בכל אופן, רציתי להגיד שהתשובה בעיני למה ששאלת היא שבזמן שעשינו את הסרט היינו נורא צעירים ונורא כועסים ומאשימים. ואם היום היינו נפגשים לעשות סרט זה לא דווקא היה הסרט הזה. הייתי בת 27 ואישה צעירה וכועסת ויונתן היה גבר צעיר וכועס. היו כמה סופים לסרט, ובוא נגיד שסוף רגשי שבו הגיבורה בוכה ומתפרקת היה לא נכון גם קולנועית וגם באיזו שהיא רמה פילוסופית. זה היה נותן קתרזיס במקום שזה לא נכון שיהיה בו קתרזיס.

ברור לנו שיש פה החלטה שהמחיר הרגשי שלה הוא גדול, אבל לא בטוח שכולם מרגישים כמוך ביחס ליכולת ההזדהות. יונתן התענה עם הסוף הזה הרבה ובסופו של דבר הוא הצליח ליצור את בדיוק את הרגש שהיה כתוב בסצנה המקורית בלי הדיאלוג של הסצנה המקורית, שלא עבד. והוא עשה את זה על דעת עצמו ובניגוד לדעת כל השותפים."

מה ההישג הגדול ביותר שאתם מאחלים לסרט?

רונה:"שהוא לא יהיה האחרון שלנו, ושהוא ירפה מאיתנו ואנחנו ממנו. אנחנו גאים בו ושמחים עליו, אבל צריך גם לדעת להגיד שלום."

יונתן: "זה היה מאד מרגש להקרין אותו בכנסת. אנחנו מתקרבים ל30,000 צופים וזה הרבה וזה נהדר."
מאמרי מערכת