פולני בעיר הגדולה

חיליק גורפינקל, פולני בן פולני (שמתעלם, כשצריך, מהחצי היווני שלו..), יצא למסע שורשים בדרום תל אביב, פולניה של מטה


חיליק גורפינקל | 23.4.2014


פעם, כשהייתי ילד, נסעתי עם אבא שלי במכונית. זה קורה. לפתע בקעו מהרדיו (זה היה אוטו מודרני) צלילי מערכון ביידיש. היו זמנים. 'אלה דז'יגאן ושומאכר' , זיהה אבי מיד את צמד הקומיקאים המנוח שהצחיק פעם עשרות אלפי פולנים בישראל. תעשו גוגל. התחננתי שיתרגם לי קצת אבל הוא היה עסוק בלהיחנק מצחוק. בסוף אתרגם לך, אמר. כשנגמר המערכון ניסיתי לגבות ממנו את המגיע לי. 'אי אפשר לתרגם את זה.' הוא אמר. 'זה מצחיק רק ביידיש'.

נדמה לי שנשבעתי לעצמי אי אז שיבוא יום ואלמד יידיש. אז אוכל לקנות תקליטים ישנים של דז'יגאן ושומאכר או סתם להבין על מדברים אבי וסבתה פלה כל ערב כשהיא עולה עלינו לקרוא עיתון. את העיתון הייתי מביא אני מהקיוסק בשדרות נורדאו. לעצטע נייעס קראו לו. ידיעות אחרונות ביידיש. מאז כבר הספיקה סבתי לעבור לעולם שבו אוכלים את שור הבר והלוויתן, או גפילטע פיש והלזעלך במקרה שלה מן הסתם, ואפילו לעצטע נייעס כבר נסגר. ולך תמצא תקליטים של דז'יגאן ושומאכר. אבל החלום ההוא, ללמוד יידיש, נשאר קבור באיזו פינה בלב.

יום אחד גיליתי שהבחורה הצעירה שיושבת בחדר הסמוך אלי במקום עבודתי, לומדת יידיש בבית שלום עליכם. החלטתי ללכת לברר במה זה כרוך.

אבל בינתיים, מכיוון שהיה קצת מוקדם, החלטתי לחזק את רוחי באיזה גולדסטאר קטנה מהחבית אצל אדון מתיתיהו לנדשטיין, הלא הוא ‏מתי המקלל בפי החבר'ה. אדון לנדשטיין, למי שאינו מכיר, יושב כבר עשרות שנים בחמארה שלו בקרן הרחובות מטלון וזבולון באזור שוק לוינסקי בדרום תל אביב. המקום הזערורי הזה החל את דרכו כבר של עגלונים, 'בעלגולעס', בשנת 1935, והוא אחד הברים הוותיקים בישראל אם לא הוותיק שבהם. מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, יושב כאן אדון מתי, מוזג את הבירה הכי טובה בישראל, מגיש לצידה קצת 'ארבעס' – גרגרי חומוס חמים, דג כבוש ומלפפון חמוץ. פעם, לפני שאדון חולדאי החליט להתעמר בו, אפשר היה לאכול כאן גם רגל קרושה וגפילטע פיש שלא היו להם מתחרים. אבל אז העירייה החליטה שמכיוון שהרשיון של המקום הוא רק של מזנון, לא יקום ולא יהיה, לא גפילטע ולא רגל קרושה, ולעזאזל הנוסטלגיה. אבל מתי עוד כאן. אותי הוא עוד לא הסכים לקלל – אני לא מספיק קבוע ולא מספיק ותיק כאן, רק 20 שנה אני שותה פה – אבל גם לשמוע אותו מקלל את הקבועים האמיתיים שלו, שרובם אגב בכלל לא פולנים ואפילו לא אשכנזים, שווה גם שווה.

אז ישבתי אצל מתי ושתיתי. לא הרבה אבל מספיק בשביל שיהיה לי חשק לגפילטע. אבל כאמור, לא היה גפילטע. שילמתי – זה זיל הזול- ובצער רב חציתי את הכביש והלכתי לסנדר. כאן אני כבר ממש לא קבוע ולא בן קבוע אבל יודע היטב שזה המקום לא רק לגפילטע אלא גם לטחול ממולא, בנוסח אשכנזי לא צפון אפריקני, ובעיקר לקישקע נהדר, עם או בלי צ'ולנט. אכלתי גפילטע וטחול ושנייה לפני שהזמנתי גם צ'ולנט, הבנתי שאם אני רוצה להגיע לבית שלום עליכם, כדאי שאעצור.

אז עצרתי. את הזלילה אצל סנדר. אבל החשק לא נגמר. ולכן, תאמינו או לא (אני לא האמנתי) מצאתי את עצמי משתרך לעבר המסעדה הנצחית של שמוליק כהן. זה לא ממש רחוק, אבל גם לא ממש קרוב, ואחרי שלוש בירות זה נראה רחוק מתמיד. לא ויתרתי. אחרי חצי שעה, הגעתי. עזרתי אומץ ופתחתי את דלת הזכוכית האטומה, התיישבתי בין עשרות ציורי הכבשים של קדישמן, חשבתי על מוישל'ה ברנשטיין, הצייר נמוך הקומה שצייר את נופי השטייטעל עד אחרון ימיו וישב כאן כל שישי בבוקר עם חברת לטיש הקבוע של הוודקה והדג מלוח, והזמנתי שפונדרה מבושלת עם ירקות. נורא יקר אבל נורא טעים. האם באמת יש צורך להוסיף שלבית שלום עליכם לא הגעתי כבר. כשהתעוררתי, אפילו להצגה של תיאטרון היידישפיל כבר היה מאוחר מדי. נו, שוין, פעם הבאה. איך אמר הרבי מלובביץ' ? "טראכט גוט, וועט זיין גוט" – תחשוב טוב, יהיה טוב.

מאמרי מערכת