ראיון עם סער בדש מהדסער

לא פשוט להגדיר את הדסער – המקום של הדס וסער בדש. אולי גם לא צריך. מעדנייה, חנות יד שנייה, בית קפה, חנות טבע. כל אלה והרבה יותר. מרכז לחיים טבעיים אם תרצו. חיים אחרים. נקיים יותר, חולקי כבוד לסביבתם. שיתופיים. יפים יותר. פגשנו את סער בדש לשיחה קלה שבה ניסה להסביר לנו קצת יותר


חיליק גורפינקל | 6.10.2014
צילומים באדיבות המקום
צילומים באדיבות המקום


איך הגעתם למצפה רמון ומה עשיתם קודם?

עברנו למצפה לפני 6 שנים מכרכום שבגליל העליון שם גרנו כ-4 שנים. שנינו מטפלים בהכשרתנו בסוג של הפסקה, אם תרצה, בקריירות שלנו. אני עבדתי עם נוער בקצה רצף הסיכון – נוער במצוקה. עבדנו בתוך שכונות מאד קשות בערי הפריפריה החברתית של ישראל. אני הקמתי וניהלתי את האשכול הדרומי של פרוייקט נירים בשכונות בערד, קריית גת ונתיבות. עבודה מסביב לשעון. אתה צריך לקנות את אמון הנערים ולהיות מתווך בינם ובין הגופים האמונים על הרווחה, החינוך, החוק וכו'. וזאת מכיוון שרוב הנוער הבאמת קשה לא ממש מגיע לגופים האלה. זה להסתובב בשכונות בלילות, לשבת על הברזלים, ללכת איתם למשטרה, לבית ספר, לאבא המכה לפעמים. עבור הנערים אתה מדריך,אח בוגר. זה סוג של התערבות קהילתית. להיות בקהילה ולהבין את הגורמים ולהוביל את הנוער להשתמש בכלים ובגופים העומדים לרשותם. הדס התמקדה בילדים עם צרכים מיוחדים דרך יצירה ומגע עם חיות ואני דרך חיות ושטח .

ומה זה הדסער?

הדסער קיים שלוש שנים. החלום היה חווה אקולוגית חקלאית תיירותית וטיפולית בפאתי מצפה. סוג של חוות בודדים. אבל גם זה יקרה ובעצם כבר קורם עור וגידים. עברנו בשנים האחרונות תהליך מחשבתי ופיסי של לנסות ולהיות כמה שיותר ברי קיימא ברמה הסביבתית והקהילתית. הדסער זה איזשהו תוצר של ההתפתחות הזו. הדסער הוא מתחם קהילתי ותיירותי לתוצרת הנגב ולכלכלה קהילתית ומקיימת – חנות טבע, מוצרים אורגנים ובריאותיים של ספקים ואמנים מקומיים, סדנאות שקשורות לנגב, מעדנייה וטאפאס בר מתוצרת הנגב. החנות של הדסער היא מבחינתנו הצעד הראשון לעבר חווה שתהיה סוג של הדסער רק הרבה יותר קרוב למטרה ולתפיסות המקיימות. במקום הנוכחי הדסער עדיין נושק לתחום העסקי אבל מנסה במגבלות האלו להיות בר קיימא עד כמה שאפשר.

היכן הרעיון להקים דווקא עסק כמו שלכם? מהי המוטיבציה לעסק?

המוטיבציה הראשונית היא אידיאולוגית - תוצאה של תהליך שעברנו אישית ותחושה והבנה שלנו. התחלנו כחנות טבע קטנטנה בבית. הדס היתה עושה משלוחים של 200 גרם חומוס ו300 גרם שקדים. חדר שינה הפך למחסן חומרי גלם יבשים. זה קרה מתוך צורך שלנו, לא היתה במצפה חנות טבע. אלא שמצפה לבדה לא יכולה לפרנס חנות טבע. לכן חברנו לעוד אנשים. הבנו שיש עניין בחנות טבע במצפה אבל הוא לא מספיק. אבל הבנו גם את עניין התיירות ברובע דרכי הבשמים והחלטנו שננסה להמשיך עם החנות אבל שהיא גם צריכה תפרנס אותנו. היינו צריכים משהו שישאיר אותי במצפה גם במהלך היום ולא אצטרך לצאת מוקדם בבוקר ולחזור מאוחר בלילה. וככה התפתח המודל הזה שמשלב קהילה ותיירות ואת צרכי הקהילה ואת אנשי הקהילה והתיירים. החיבור בין אנשים מקומיים ותיירים כששני הצדדים יוצאים נשכרים. התיירים מגלים את אנשיה המיוחדים של מצפה והמקומיים מנהלים דיאלוג עם אורחינו.

תסביר קצת את מהות העסק?

הדסער היא מתחם שמשמש כבמה לתוצרת הנגב. יש כאן מעדנייה/בית קפה / טאפאס בר, חנות טבע ושוק אורגני פעם בשבוע של פירות וירקות. את התוצרת החקלאית אנחנו משלימים מקואופרטיב שנקרא 'האורגני' המייצג מיצרנים קטנים מאד מכל הארץ שאין להם סיכוי למכור לבד. ויש גם קוסמטיקה ומוצרי בריאות טבעיים מתוצרת הנגב. הנגב הופך להיות ספק מרכזי של קוסמטיקה ובריאות טבעית מהטובים בעולם. לפעמים לא קל לעבוד עם ספקים מקומיים כי הזמן לא זורם אצלם כמו אצל כולם (מחייך) אבל כשכבר יוצא משהו אז הוא הכי טוב שיש. פרפקציוניסטים. אבל נדמה לי שאילפנו אותם קצת . אולי בגלל שאנחנו מטפלים ויש לנו יכולת להיות סבלניים. התוצרת שלהם היא מופלאה. צמחים במדבר שהם מאד פוטנטיים – מה ששורד הוא בדרך כלל מאד חזק כי התנאים הרי מאד קשים. השמנים האתריים מאד חזקים. הזיתים והענבים קטנים אבל מרוכזים בטעמם. רואים את זה בשמן וביין האיכותיים של הנגב.

ומה עושה המדבר לבני אדם, לא רק לתוצרתם ?

תראה, אני עושה הרצאות בהדסער לצבא בהתנדבות ולפרטיים בתשלום שנקראות קהילה קיימות ויזמות בנגב ואני מצטט שם מחז"ל:" הרוצה להתעשר יצפין והרוצה להחכים ידרים." ברור למה להצפין בכדי להתעשר. בגלל השפע. בכרכום בגינה של חצי דונם שהייתה לנו. באביב כדי להגיע לעץ מנגו הייתי צריך מצ'טה . פה אין זרזיף ואתה רואה כל עלעל ומתעניין בו. אתה תוהה כמובן מה בין מחסור וחכמה. ואז אתה חוזר לצמחים ושואל למה עקה (מחסור במים וחומרי דישון) מייצרת אצל הצמח איכות. אבל יש גם עקה אנושית לא רק אקלימית. השקט הבידוד והריחוק מייצרים איזשהו סטרס וגבולות נוקשים וברורים. – אתה רוצה ללכת לטייל במדבר, אתה צריך מים. פחות מדי – מהר מאד תתייבש ותמות. יותר מדי – יהיה לך כבד לסחוב וזה קשה. בצפון אני יכול לעצור מתחת לעץ מצל. כאן יש פחות גמישות. אני גוזר מזה גם לדברים האחרים לא רק הגשמיים. לכאורה בתרבות המערבית שפע זה טוב כי יש ממה לבחור ולגדול ולהתפתח. אבל למי שמתבונן מקרוב, כמו בצמחים, אז בעיני ובעיני חז"ל זה נכון לא רק לצמחים אלא גם לאנשים. האנשים חייבים כדי להצליח להיות איכותיים. הם צריכים להיות מאמינים גדולים. כי קשה. ואז גם נוצרת שפה משותפת כי כולנו בסירה אחת כאן וזה בעיני מה שנותן פה את הערך המוסף המאד משמעותי שאפילו חז"ל דיברו עליו.

יש באמת מקום כזה 'מצפה החדשה' אם נכנה כך את ההגירה לכאן בשנים האחרונות ?

קודם כל המדבר שומר על הסודות שלו. אתה צריך, אם אתה רוצה, לגלות את סודות המדבר או את הסודות שלך. זה לא יבוא בקלות או מהר. מצפה נמצאת בהגירה חיובית כבר יותר מחמש שנים. התל אביבים שעברו לכאן, אם הם מחפשים 'more of the same ' רק שהפעם במצפה, הם לא ימצאו את זה. כי באמת היו כאלה שבאו כי רצו עוד תל אביב אבל בקטן ובשקט ובמדבר והם כמובן לא מצאו את זה. המוביל הבדואי שלנו שהעביר את הדירה שלנו לכאן, כשהגענו לשלב הטיפ, נתן לי כרטיס ביקור, ולא הבנתי למה, הרי סיימנו. ואז הוא אמר לי, תשמור כי חצי מהאנשים שאני מעביר לפה אחרי חצי שנה עוברים בחזרה. חכמה לא באה בקלות אם נחזור לחז"ל. גדילה והתפתחות מצריכות אנרגיה ומאמץ. וגם למצוא את מה שאתה מחפש וחולם עליו במדבר זה לא קורה באבן הראשונה שאתה הופך וגם לא באבן המאה. מצפה היא לא סוהו או פלורנטין חדשה. היא אנטי תזה למוצר מדף שאתה מחליט מתי לרכוש אותו. את זה בדיוק לא תקבל במדבר בכלל ובמצפה בפרט. אתה חושב שזה מה שאתה רוצה אבל המדבר יסביר לך שזה לא מה שאתה באמת רוצה וכשתגלה מה זה אולי, אם תתאמץ, אז גם תמצא את זה. דוגמא אישית. יום שישי בשעה אחת וחצי בצהריים, מסיבת צהריים בהדסער – די. ג'יי הגברה וכו'. בשתיים בצהריים יש שלושה אנשים במקום שחושבים איפה טעינו. בשלוש יש חמישה אחרים כי הראשונים הלכו, בשלוש וחצי יש 15 מתקרחנים, ובארבע 25 אנשים מבסוטים עד הגג ואחלה מסיבה שחבל על הזמן. החלטנו להפוך את זה למסורת. אנחנו כבר מדבריים, יש לנו סבלנות. סביר שהשלושה הראשונים לא היו מקומיים. בת"א אחרי שעה הייתי אומר לדי. ג'יי אוקי תקפל.

צריך הרבה סבלנות?

תראה, אם יש משהו שמאד מאפיין את החדשים כאן זה התחושה החדשה שאתה מקבל שזה מרחב לא מנוצל ואתה יכול לעשות פה הכל. ואז אתה מתחיל להיזרק – שוקלטייר, מסעדת גורמה, בית ספר למשחק. מטפלים, אם הם טובים או סבירים, הדבר הראשון שהם עושים זה להתבונן. וזה מתחבר לתפישת הקיימות. תראה מה קיים ואל תנסה לכפות. תבין מה יש ותעבוד עם זה. תתיישב רגע, תיקח נשימה ארוכה וקודם כל תראה איפה השיח (מלשון שיחה) הפרטי שלך אל מול המרחב המטורף הזה שהגעת אליו לפני שאתה מנסה לכפות את כל הרעיונות המגניבים של התרבות שלנו על המרחב הזה. הקריירות שלנו הן סבלניות בטבען. אצל מטפל שום דבר הוא לא מעכשיו לעכשיו. אתה לא לוקח נער עבריין או ילד אוטיסט ומשנה להם את המציאות תוך שבועיים.

איך מקבל הקהל המקומי את המיזם? והמטיילים ?

עפים על זה. זו מגמה תיירותית בעולם היום, בדיוק קראתי על rb&b - לפגוש את התרבות ולא רק את הנוף והפינוקים. התיירים שמגיעים להדסער חווים את האווירה המדברית הפשוטה והטבעית, , רואים שאפשר לעשות אחלה קיר מבוץ או תנור מלבני בוץ. אחר כך הם גם פוגשים את אנשי הקהילה שיושבים במקום ואוהבים מאד לקשקש ולדבר וזה נחמד ופוגשים גם את העובדים שלנו שהם גם כמובן תושבי המקום ובסוף את הדבר הכי משמעותי בעייננו – את התוצרת – את הלב של המי שגר במרחב הזה. מי שמצייר או מייצר יין שם את כל כולו בתוכו והתמהיל הזה של מקומיים ותיירים מנצח. אני מקבל תגובות – שואלים אותנו למה אתם לא עושים סניפים בכל הארץ ואני אומר להם תעשו אתם. בכיף. אין לנו זכויות יוצרים על זה. אם היית שואל אותנו בכרכום אם אני קהילתי הייתי צוחק עליך. אני בנאדם מאד פרטי. קיצוני אפילו. אני לא מיזנטרופ. אני מבין את החשיבות של הקהילה אבל אני בנאדם מאד פרטי. במצפה אתה חלק מהקהילה בגלל הבידוד – רוצה או לא רוצה. זו קהילה של אינדיבידואליים. אף משפחה צעירה לא ראתה איזה סוג של קהילה זו כי אין פה סוג. תרצה או לא אתה חלק מקהילה. אתה יכול למות בבית עם תריסים סגורים ואף אחד לא ידע שזה קרה שנתיים. אלוהים נמצא בתווך. מה זה אלוהים. החוכמה או האמת או איך שלא תרצה לקרוא לזה. האלוהים הוא במתח בתווך בין הדברים השונים. מה זה קהילה – מי שגר במצפה.. אני בנאדם עם אג'נדה. אנחנו מטפלים ומן הסתם חופרים המון. ברמה הרוחנית והמעשית שאלנו מה אנחנו עושים. חשבנו לחנך או ללמד ואז הבנו שפשוט נראה את הדרך שלנו – מה זה עסק במקום כזה, מה זה קיימות או גם וגם או דברים אחרים לגמרי. אני מראה מה אני עושה ומאמין בו וכל אחד ייקח מזה את מה שהוא רוצה. זיהינו בכניסה את מי שרוצה ארטיק וקולה בדרך לאילת לילד ואנחנו שלחנו אותם לסונול כי פה בשביל הסנדביץ' תצטרכו לשבת רבע שעה זה לא מקום שלממהרים. לא נמכור לכם רעל ואם יש לכם פנאי ואם אתם לא ממהרים, סבבה.

האם יש חוויות ומפגשים עם אנשים שזכורים לכם במיוחד?

יום שישי בבוקר נכנסת גברת כבודה עם פמלייה קטנה אחריה – המשפחה שלה. יהודייה מוושינגטון שעושה טיול עם כל המשפחה האמריקאית שלה, היא הסבתא, יום לפני הם היו בפטרה, והם הכריחו את המדריך לא לעבור במעבר אלנבי אלא לעבור באילת כי בוושינגטון היא שמעה על מקום קסום שנקרא הדסער שמשווק את תוצרת הנגב והיא רוצה לתמוך במקום הזה. הגברת הזו קנתה ב1500 שקל בשלושת רבעי שעה מתנות למשפחה ולחברים. ההתרגשות מלהבין שהסיפור הזה הגיע לוושינגטון היה ועדיין מאד מרגש

אם לא היית עושים את זה, מה כן הייתם עושים?

אנחנו אנשי טבע שמה שבאמת מעניין אותם זו הכמיהה לחיות לבד בחיבור כמה שיותר קרוב ואוטנטי לטבע ולמערכות המקיימות שבו. וזה מה שמכוון אותנו מההתחלה. ואם לא היתה החווה פה שקורמת עור וגידים אז היתה חווה במקום אחר. זה דיסוננס מאד לא פשוט לטפל בקהל לשני אנשים מאד פרטיים. להדס עוד יותר קשה לקשקש . אני זה חלק מהמקצוע שלי לקשקש.

המלצות שלכם לפעילויות באזור

קודם כל אם יש קבוצה נעשה לכם סיור אמנים ויזמים ברובע דרכי הבשמים. יש יותר מחמישה עסקים ברובע כמו שאמרת. צריך שיפתחו לך מראש. פראן הסבונים, ממליץ בחום. בר החדש של אוריה. אחלה מוזיקה ושתייה. סיור בחוות שמקיפות את מצפה. מפגש בלתי אמצעי מאד מרשים גם עם עוצמות המדבר וגם עם עוצמות האנשים שחיים בו ומה הם מצליחים לבנות בידיים שלהם.

מה עוד הייתם רוצים לראות ברובע האמנים ובמצפה בכלל בעתיד?

הייתי שמח לראות עוד יזמים קטנים כמוני עם אג'נדה שהיא לא רק עסקית אלא גם אידיאולוגית ואותנטית ושלהם. בית קפה , מסעדה ולינה.

מאמרי מערכת