ריאיון עם נטע היבשר מאנסמבל IN Camera XV

סצנת המוזיקה הקלאסית בישראל זוכה לאחרונה להספדים בתקשורת, אבל בפועל יש כאן בשנים האחרונות מגוון מוזיקלי חסר תקדים ושפע של הרכבים שמביאים בשורות חדשות לבמה הקלאסית. אחד מהם הוא in camera xv שמתמחים במוזיקה מוקדמת, בעיקר מתקופת הבארוק והרנסנס. אחרי שנכחנו בכמה קונצרטים שלהם והתלהבנו, החלטנו שהגיע הזמן לראיין אותם


ארז לילה | 18.12.2014
חברי In Camera XV. צילום: ניר סולומון. בתחמונה למטה: נטע היבשר, צילום: אביגד ב.
חברי In Camera XV. צילום: ניר סולומון. בתחמונה למטה: נטע היבשר, צילום: אביגד ב.
מוצאי שבת חורפית במרכז פליציה בלומנטל. כמאה איש ואישה, ביניהם צעירים רבים, מחכים לתחילת הקונצרט של אנסמבל in camera xv, חבורה של מוזיקאים מצטיינים שהתגבשה לפני כמה שנים בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. הגענו לכאן בעקבות ביקורות מחמיאות והצצה בתוכניות קודמות של ההרכב, כמו היום הראשון של 1600 שכללה מוזיקה איטלקית מהמאה ה-16 וה-17 שלא מוכרת על הבמות בארץ, תכנית שהתמקדה בבניו של באך ותכניות נוספות שערכו מסעות נושאיים מקוריים בין תקופות וארצות שונות באירופה. גם הערב ציפה לנו מסע כזה, הפעם בעקבות מלחינים צפון אירופיים והסגנונות המיוחדים להם: החל מביבר ושמלצר הגרמנים, דרך באך וטלמן כמובן, ועד יוהאן שופ הדני ואפילו המלחין השוודי בן זמננו רוג'ר טאלרות.

חברי האנסמבל אכן צעירים (כולם ילידי שנות ה-80) אך מנוסים מאוד ומנגנים נפלא, ביחד ולחוד, ולצידם הסופרן מיכל אוקון שהפליאה בשירה. כולם פעילים כבר מספר שנים במגוון הרכבים ברחבי העולם והדבר ניכר. ההפתעה הגדולה של הערב מבחינתנו הייתה התקשורת של ההרכב עם הקהל, כאשר לפני כל יצירה סיפק אחד מחברי ההרכב הסבר קצר על היצירה, המלחין והתקופה. לצד הבחירות המוזיקליות המקוריות של החבורה והאנרגיה היצירתית ששפעה מהבמה, התקבל ערב שהיה מענג לא רק אסתטית אלא גם אינטלקטואלית, באווירה משוחררת בהרבה מהמוכר לנו. כך היה גם בקונצרט הבא של "קאמרה", שהתמקד במוזיקה מאנגליה ומאיטליה של המאה ה-17, ובו נשמעו לצד יצירות של מלחינים מוכרים בארץ כפרסל ודאולנד גם כאלה של טרקוויניו מרולה, פייטרו לאפי ועוד.

in camera xv הוקם ב-2009 על ידי נגן הצ'מבלו אבינעם שלו, ואת שמו ("בחדר 15") הוא שואב מחדר האימון ששימש את ההרכב בתקופת הלימודים באוניברסיטה. בנוסף לשלו חברים בו הכנרים זוהר אלון ואופיר שנר, החלילניות ענבר סולומון ונטע היבשר, הוויולן דניאל תנחלסון, ענבר נבות שמנגנת בוויולה דה גמבה ובבסון בארוק וזמרת הסופרן עינת ארונשטיין, לצד אורחים כאליאב לביא (תיאורבו ולאוטה), זמרת הסופרן מיכל אוקון ועוד.

הקונצרטים הקרובים של in camera xv ייערכו בתחילת ינואר 2015, וזו הזדמנות מצוינת לשמוע מהם עוד על הבחירות המוזיקליות שלהם. תהליך העבודה ועוד. הנה הריאיון שערכנו עם נטע היבשר.

חלק מהקסם של הקונצרטים שלכם נובע מההסברים שניתנים לקהל לפני כל יצירה, שהופכת את הקונצרט לחוויה לימודית מרתקת עבור הקהל, כולל מי שבקיא בהיסטוריה ובמוזיקה של תקופת הבארוק. זו גישה עקרונית שהחלטתם עליה?
כן, בהחלט. אנחנו מקפידים על זה בכל הקונצרטים. אנחנו גם מנסים כל פעם דרכים אחרות לעשות את זה, פעם היינו פחות פורמליים. אבל הגישה שלנו מורכבת בעצם משני עקרונות מנחים. הראשון שבהם הוא שבאמת לעתים קרובות המידע החדש מוסיף לחוויית ההאזנה, והקהל נהנה יותר מהמוזיקה כשהוא יודע מה כדאי לו "לחפש" בתוך כל הצלילים. כביכול זה נכון אפילו יותר למוזיקה עתיקה, כי כשמדובר ביצירות שהקהל לא שמע מעולם הוא כאילו צריך יותר ידע שיגשר על המרחק ההיסטורי והתרבותי בינו לבין המוזיקה, אבל לדעתי גם לפני קונצרט של ה"קלאסיקות" המפורסמות כדאי לתת לקהל מידע רלוונטי ומעניין. נדמה לנו שעל בטהובן אנחנו ממילא יודעים יותר כי הוא קרוב אלינו יותר, אז ההסברים פחות קריטיים, אבל זה בהחלט לא נכון. זאת ממש אשליה. בכל קונצרט לדעתי חשוב מאוד לדבר עם הקהל, בלי קשר לתכנית.

מה שמוביל אותי לעקרון השני שמנחה אותנו: יותר מלהסביר על התוכן הקונקרטי של הקונצרט, חשוב עצם השיח עם הקהל. הפורמט של הקונצרט המודרני שבו הקהל מקשיב בדומייה מתוחה לנגנים, שמצדם רק מנגנים כי כאילו "המוזיקה מדברת בעד עצמה", ויש איזה ממד של קדושה בכל העניין – כל זה הוא תופעה קצת מלאכותית לטעמי, והיא נובעת מפרשנות סלקטיבית מדי של ערכי הרומנטיקה שעליהם כולנו התחנכנו. הקהל צריך להיות מעורב, אמורה להיות איזושהי תקשורת בינו לבין המבצעים. זה שאין אינטראקציה נראה לי מוזר, רוב המוזיקה שנכתבה בתולדות האנושות לא נכתבה "למען עצמה" אלא למטרה מסוימת – פולחנית, חברתית, פוליטית, ארוטית (שזה בעצם חברתי) וכו'. זה שאנחנו יושבים באולם קונצרטים קפואים כמו בסרקופג נראה לי בשנים האחרונות פחות ופחות רלוונטי.

מה משך אתכם במוזיקה עתיקה? מה הערך המוסף שיש בעיניכם לשימוש בכלים מהתקופה?
חלק מאתנו הגיע למוזיקה עתיקה מתוך לימוד כלי מודרני, בעקבות רצון לחקור לעומק רפרטואר מוקדם יותר "מהמאה ה-18 דרומה", וחלק מאתנו תמיד ניגן רק מוזיקה עתיקה (בחליליות אין מנוס, זה רוב הרפרטואר). כמובן ש"מוזיקה עתיקה" זה מושג רחב מאוד עד כדי שקרי, זאת הרי הכללה בלתי אפשרית. כרומנטיקנים אנחנו טועים לדמיין שהמרחק בין מוזיקה דתית מצרפת של המאה ה-11 לאופרה איטלקית מהמאה ה-17, קטן יותר מהמרחק בין בטהובן לסקריאבין... ולכן גם אצלנו בהרכב, כל אחד נמשך לצד קצת אחר של הרפרטואר מסיבות שונות ומשונות. כמאזינים אנחנו נמשכים ליצירות האלה מתוך אותו מנגנון שגורם לאדם אחד לאהוב פלמנקו ולאדם אחר לאהוב thrash metal. זה פשוט מדבר אלינו ברמה רגשית, גופנית ואינטלקטואלית עמוקה.

כנגנים וכחוקרים אני מניחה שאנחנו נמשכים לתחושת הגילוי התמידית. נגני מוזיקה עתיקה כיום מזוהים עם גישה של קשר מתמיד עם הטקסט המוזיקלי ואיך ממלאים את פערי המידע שהוא מציב בפנינו, כי יש כל כך הרבה שלא כתוב בתווים (אגב, זאת בעיה גם אצל שוברט וברהמס, ובכלל בכל צורת תיווי. מי שחושב שיש מוזיקה שבה "הכל כתוב" שוגה באשליה חמורה). אנחנו מנסים להיעזר בחיבורים היסטוריים של מלחינים ותיאורטיקנים מכל תקופה במטרה להיכנס לעולם של הרפרטואר הזה, שואלים הרבה שאלות ומשתדלים לפתור בעיות. נגינה בכלים היסטוריים היא מצד אחד חלק מהתהליך הזה, ומצד שני חלק מהפתרון. יש איזשהו שלב שבו מרגישים שכשמנגנים על כלי מודרני מוזיקה שפשוט לא נכתבה לכלי הזה, מחמיצים משהו עקרוני. לעבור לנגן על דגם היסטורי זאת אחת הדרכים להכיר את הסונוריות של התקופה; כלי הנגינה כאילו "עושה בשבילך חלק מהעבודה", כי האופן שבו הוא בנוי וסוג הצליל שלו כאילו מנחה אותך בעבודה על היצירה – ומצד שני הוא מציב בפניך סדרה שלמה של שאלות חדשות. אני אישית לא חושבת שחייבים להשתמש בכלים מדגמים היסטוריים בביצוע של מוזיקה עתיקה, כי "ביצוע מודע היסטורי" זה יותר צורת חשיבה וגישה אל המוזיקה מאשר נגינה בכלי כזה או בכלי אחר. יש נגנים בכלים מודרניים שהביצועים שלהם מבטאים הרבה קשב ורגישות לשאלות של סגנון ואסתטיקה תקופתית ואפשר לשמוע את זה גם דרך עננים של פדאל של פסנתר סטיינוויי. ומהכיוון השני, לנגן בכלים היסטוריים זה לא פתרון קסם לשום דבר. גם קריאת כל החיבורים ההיסטוריים שאי פעם נכתבו לעולם לא תיתן לנו תמונה שלמה של המוזיקה בתקופה מסוימת. אי אפשר לשחזר את העבר וזאת גם לא צריכה להיות המטרה.

הרפרטואר שאתם בוחרים לנגן הוא מקורי מאוד, הן ברמת היצירות שאת חלקן ואף רובן נדיר לשמוע בארץ והן בנושא המגובש של כל קונצרט. איך מתנהל תהליך העבודה כשכולכם עסוקים ומפוזרים ברחבי העולם?
התהליך די מורכב. אנחנו מחליטים בגדול על הנושאים בערך שנה-שנה וחצי מראש, וכמה חודשים לפני כל קונצרט מתחילים לאסוף חומרים שמתאימים לנושא. החלק של בחירת החומרים הוא הכי ארוך וסבוך, כי הם צריכים להתאים להרכב הכלים הלא-סטנדרטי שלנו – ארבעה כלים "גבוהים" (שני כינורות ושתי חליליות) וחטיבת בס קטנה יחסית (ויולה, ויולה דה-גמבה או בסון, וצ'מבלו שלפעמים מוחלף בתיאורבו או לאוטה). לעתים קרובות אנחנו צריכים להכין טרנספוזיציות או פשוט working editions, מעין גרסאות נוחות-לקריאה של הפקסימיליות (העתקי כתב היד), כי מהן קצת מסוכן לנגן בקונצרט... כמעט תמיד כל תכנית מורכבת מיצירות שלא ניגנו מעולם, לעתים די רחוקות יוצא לנו ממש "למחזר" יצירות שכבר ניגנו, והעסק מסתבך עוד יותר כשמדובר, כמו שקורה כמעט תמיד, בתכנית שמורכבת מהמון יצירות קטנטנות (במקום, למשל, קונצרט סטנדרטי של תזמורת שמורכב משלוש יצירות גדולות – פתיחה, קונצ'רטו וסימפוניה). להרכב יש מעין "ועדת רפרטואר" שחברים בה זוהר, כנר ההרכב, ואני, אבל כל שאר חברי ההרכב משמשים כ"יועצים" לפי הצורך. לא פשוט לבנות תכנית מורכבת, להחליף תווים ולהשוות גרסאות, כשזוהר באוסטריה ואני בארץ אבל מתגברים על המרחק באמצעות עשרות מיילים, הודעות וואטסאפ ושיחות סקייפ שברובן לוקחים חלק גם שאר הנגנים. אבל זה בהחלט שווה את זה, כי זאת הצורה המאוזנת ביותר להחליט החלטות בהרכב גדול ודעתני שבו לכל אחד אכפת מאוד מה ננגן ואיך.

מה התוכניות שלכם לעתיד? יש תכנונים ליצור עונות קונצרטים מלאות בארץ או להופיע כאנסמבל בחו"ל?
אנחנו משתדלים לעשות גם וגם. כל שנה אנחנו מנגנים בממוצע שתי תכניות מלאות, חדשות ומגוונות בארץ, ובמקביל חברי ההרכב שנמצאים בחו"ל משתדלים להופיע בכל הזדמנות תחת אותו שם. היו קונצרטים של הקאמרה בהרכב חלקי באיטליה ובגרמניה והן אפילו זכו לשבחי הביקורת, וביולי האחרון כולנו נפגשנו בהנובר כדי להקליט דמו. אין סתירה בין פעילות בארץ לבין פעילות בחו"ל, בשני המקרים זאת שאלה של מזל, קשרים וניצול הזדמנויות. בגדול התכניות לעתיד הן פשוט להופיע יותר ויותר בעוד ועוד תכניות חדשות עם יותר חומר מיוחד ושיתופי פעולה מעניינים, להגיע לקהל רחב יותר ולשמח יותר אנשים. זה כמובן לא יקרה מחר אבל אנחנו עובדים על זה.

תוכלי לספר קצת על תכנית הקונצרטים של השנה הקרובה?
העונה הקרובה שלנו כוללת שתי תכניות שונות. הקונצרטים הקרובים (1, 3 בינואר 2015) יוקדשו למוזיקה ספרדית ולהשפעתה על אירופה מזווית שאנשים פחות מכירים. מקובל לדמיין "פייסטה ספרדית" עם "לה פוליה" סוערת אבל יש עוד כל כך הרבה מעבר לזה. ננגן כמובן כל מיני ריקודים שמקורם בספרד, כמו הקאנאריוס והסרבאנדה, אבל גם נדגים את הגלגולים של מנגינות ספרדיות מסוימות ברחבי אירופה, למשל "הפאוואן הספרדי" שהגיע עד צפון גרמניה וזכה להרבה עיבודים מרתקים, או הבס הידוע "לה ספאניה" שנכתבו לו עשרות וריאציות. נבצע גם שירים רבים מהז'אנר ה"עממי" כביכול, villancicos קצרים ומדהימים ביופיים שתשיר האורחת שלנו לתכנית זו, הסופרן כרמית נתן. בנוסף תהיינה כמה יצירות של המלחין האיטלקי פלקוניירו, שחי בנאפולי תחת שלטון ספרדי וגם חי כמה שנים בספרד והקדיש יצירות רבות לדמויות מפתח באצולה הספרדית, והמוזיקה שלו פשוט יפהפייה.

לקראת סוף מרץ השנה ננגן תכנית שונה לגמרי, בעקבות ראשית ימי האופרה באיטליה במאה ה-17. בתכנית הזאת נראה איך הסגנון הקולי החדש של האופרה צומח מתוך המדריגל והמונודיה (שיר הסולו) לצד מוזיקה כלית שגם היא מושפעת מעולם השירה. ננסה להראות מהלך מהמדריגלים של מונטוורדי וקוואליירי והשירים של קאצ'יני ש"מבשרים" את האופרות הראשונות עד לאופרות הבארוק הבשלות של הנדל, כלומר אריות אופראיות שכבר הרבה יותר דומות לאופרה שאנחנו מכירים היום. זאת הסתכלות לא שגרתית על ההיווצרות של האופרה ואני חושבת שהתוצאה מהנה במיוחד. בתכנית הזאת תשיר זמרת הבית שלנו, הסופרן עינת ארונשטיין.

in camera xv – הקונצרטים הקרובים

להאזנה לקטעים מתוכנית "הולדת האופרה"

מיהם המלחינים שאתם אוהבים במיוחד לנגן את יצירותיהם?
שאלה מצוינת! אנחנו אוהבים המון מלחינים הזויים ולרבים מהם אנחנו ממש קשורים קשר רגשי עמוק בקטע מטריד. לא תמיד זה נובע מסיבות מוזיקליות גרידא – לפעמים זאת סתם אובססיה, ולפעמים אנחנו פשוט מגלים שגם כשאנחנו מנגנים תכניות שונות לגמרי אנחנו נוטים לחזור אל מלחינים מסוימים שוב ושוב. אז למשל מרולה (tarquinio merula) ומאריני (biagio marini) אלה שני מלחינים איטלקיים מהמאה ה-17 שאנחנו מוצאים את עצמנו מנגנים יצירות שונות שלהם תכנית אחרי תכנית, כי משהו בשפה המוזיקלית שלהם כנראה מדבר אלינו והם איכשהו תמיד באים לנו בטוב. יש לנו פינה חמה מאוד בלב ליוהאן גוטליב יאניץ' (janitsch), בן-זמנו של קארל פיליפ עמנואל באך שכתב מוזיקה קאמרית מקסימה, פשוט כי היצירה הראשונה שניגנו ביחד אי פעם הייתה במקרה סונטה קאמרית פרי עטו. אנחנו מאוהבים קשות ביוהאן כריסטיאן באך, "בנו של" (ובכלל ילדי באך, גם וילהלם פרידמן וקארל פיליפ עמנואל שכבר הזכרתי). יוהאן כריסטיאן הוא מבחינתנו פסגת העידון ואין בלתו. אנחנו משתדלים לנגן חמישיות שלו בכל הזדמנות. לדעתי אין אחד בהרכב שלא מעריץ אותו. כמובן שיש ענקים כמו הנדל, טלמן, דאולנד ומונטוורדי שאנחנו מנגנים הרבה ואף אחד בהרכב לא יכחיש שהוא מת עליהם, אבל בסופו של דבר הקמע של ההרכב הוא כנראה האיטלקי העלום פייטרו לאפי (lappi), המלחין עם השם הכי חמוד בהיסטוריה חוץ מפפוש (pepusch, שגם יצירה שלו ניגנו פעם). זה פשוט מלחין מקסים מאסכולת סן-מרקו (הכנסייה בוונציה שגבריאלי ומונטוורדי מזוהים במיוחד עם המוזיקה שלה). אנחנו מאוד אוהבים את צורת הכתיבה שלו, הוא לגמרי אחד מיקירי ההרכב.

ושאלה לענבר נבות: גם ויולה דה גמבה וגם בסון – זה שילוב מקובל?
ענבר: אצלי השילוב התחיל בגיל 21, עד אז ניגנתי רק בסון מודרני. ראיתי נגן ויולה דה-גמבה בערוץ "מצו" והתאהבתי בכלי. סצנת הגמבה המקומית הייתה פחות מפותחת ממה שהיא היום, התחלתי לחפש מורים והגעתי למירנה הרצוג, המורה הראשונה שלי לגמבה (יותר מאוחר למדתי גם אצל עמית טיפנברון). השילוב הזה הגיוני כשחושבים על כך שגם בסון וגם ויולה דה-גמבה הם כלים שמשמשים לליווי בתוך חטיבת הבס, שניהם מקובלים ככלי קונטינואו מצד אחד, ומצד שני שניהם יכולים להיות גם כלים סולניים. הרבה פעמים אפשר למצוא בהרכב גם בסון וגם ויולה דה-גמבה, כשאחד סולן והשני מלווה; בחטיבת בס מורחבת, יותר סביר למצוא שילוב של בסון וצ'לו בארוק מאשר בסון וויולה דה-גמבה (אם כי גם זה יכול לקרות).

מבחר קטעים של in camera xv
מאמרי מערכת