חמשת הטיולים הכי ישראלים שיש

ישראל היא אחת המדינות עם הכי הרבה שבילים מסומנים ביחס לשטח, מעל עשרת ק"מ של שבילים שחוצים את המדינה לאורכה ורוחבה. בין אלפי הק"מ יש חמישה שלא רק שהם טיולים נהדרים הם גם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.


שי יגל | 30.4.2017
המסע מים לים

הרבה לפני שיצאנו לטיולים שנתיים, בטח לפני שאחרי הצבא עלינו כולנו על מטוסים לנפאל לניו זילנד ולדרום אמריקה, נולד "המסע מים לים". עוד לפני קום המדינה התחילו תנועות הנוער הציוניות במסעות ברכי הארץ, אלו בפרוש לא היו "טיולי צופים" כאלו שההורים מגיעים לבשל בערב, ומשאיות גדולות פורקות אין סוף ציוד בחניוני לילה. אלו היו מסעות אל הלא נודע, שלא פעם היו כוללים סכנות, ואסונות, אבל הם היו הדבק שחיבר את בני הנוער שהגיעו לפה מכל העולם אלא הארץ. מתוך כלל המסעות בלט אחד, שהפך אחרי קום המדינה בשנות ה50 וה60 לספינת הדגל שהטיולים הארוכים בארץ, המסע מי לים. בתחילה היו לתוואי מחופי הים התיכון אל חופי הכנרת כמה חלופות, אפשר לחצות את המרחב הזה בהרבה צורות. לבסוף התקבע מסלול אחד כסטנדרט, הנתיב שיוצא מחוף אכזיב ומסתיים בשפך נחל עמוד לכנרת. הסיבה המרכזית לבחירת הנתיב המסיום הזה, היא פשוט העובדה שלכל אורכו כ70 קילומטר לא עוברים דרך אף נקודת ישוב, וכך אפשר ללכת במשך ארבע ימים ולהרגיש כאלו אתם בעולם אחר, מרוחק ושקט. נופי המסע הם הנופים הכי ישראלים של צפון הארץ, חופי הים התיכון, אלוני המירון, וכמובן נוף הכנרת המלווה את חלקו האחרון של המסע שמשך כיומים. השביל מסומן לכל אורכו בסימון שבילים רגיל כאשר מצטרפת אליו נקודה סגולה, כך שאפשר לעקוב בקלות אחרי הסימונים. את השביל אפשר ללכת בשלושה ארבע ואפילו חמישה ימים, זו חוויה ישראלית אמיתית, הצמחים, הריחות, והנופים הם כלום הכי ישראלים שיש.

זריחה ממצדה

מצדה היא אחד המיתוסים הכי ישראלים שיש, המצבר שעמד לבדו אל מול הצבא החזק בעולם עד טיפת דמו האחרונה. המשפט "מצדה לא תיפול שנית" הפך להיות שם נרדף להגנה על הארץ. ולכן אין פלא שהעליה אל מצדה הפכה אף היא לטיול כל כך ישראלי. הטיפוס אל מצדה במיוחד מצד הסוללה אבל גם משביל הנחש המפורסם אינו קשה במיוחד, זו אינה משימה פיזית, כל אחד יכול לעלות למצדה ברגליו שלו ולראות את השמש עולה על הרי אדום ומואב בצידו האחר של ים המלח, ולכן זו זה טיול של כולם. גם מי שאינו ישראלי ומגיע לארץ כתייר, יודע עוד לפני שהוא נוחת בארץ שזריחה ממצדה היא חוויה חד פעמית. אפשר לראות את אותה זריחה על אותם הרים אל מול אותו ים, מעשרות נקודות אחרות לאורכו של מדבר יהודה. החיבור בין סיפורה של מצדה, סיפורה של מדינת ישראל עם השמש העולה, הוא שהופך את העליה למצדה בחושך מעט לפני שהשמש זורחת, למשהו שכל ישראלי עשה הוא גם זוכר. כאמור משפחות עם ילדים לא צריכות לוותר, העליה מהסוללה אין קשה וילדים בכול גיל יוכלים לעלות בה, מי שירצה חוויה מעט יותר פיזית יעלה בשביל הנחש, העליה בשביל המיתולוגי היא חוויה בפני עצמה.

שמורת עין גדי, נחל דוד ונחל ערוגות.

שתי עובדות: א. רוב שטח מדינת ישראל הוא מדבר. ב. ישראלים מתים על טיולי מים. מי שיצא לו פעם לטייל עם אנשים שאינם ישראלים, בוודאי מכיר את ההרגשה הזו שמגיעים למקור מים, לא חשוב אם זה מפל, נחל או מעיין, בין אם זה בחורף או בקיץ, אתה מתלהב ומת לקפוץ למים והם עומדים מנגד לא מבינים על מה המהומה. אז אולי זה בגלל שיש לנו כל כך מעט מים, או בגלל שתמיד חם פה, אבל רואים מים נכנסים, והכי כיף טיול עם מים. שמורות עין גדי מחברת את שתי העובדות המדוברת לכדי שילוב מושלם, מצד אחד מדבר קשוח במיוחד, סלעים חדים, מצוקים נישאים, וחום כבד, ומהצד שני מים חיים, שזורמים בשקט גוררים אחרים שובל של ירוק לאורך מפלים ובריכות. שמורת עין גדי היא אחת השמורות הכי מטוילות בארץ, כולנו רוצים לבוא לנווה המדבר הנהדר הזה, וכך מלבד המים והמדבר אפשר למצוא פה את כל מגוון הישראלים שיש, מעין כור היתוך של הטבע, המקום שכולנו נפגשים בו. מי שבכל זאת ירצה להנות מקצת שקט, קחו יום חופש באמצע השבוע, וותרו לילדים על בית ספר ליום אחד, הם ילמדו ביום הזה הרבה יותר, ורדו לעין גדי, יותר טוב מכל שיעור מורשת.

נחל יהודיה

לצערנו הטיול בנחל יהודיה הופך להאט להאט להיות לנוסטלגיה בסגנון סיני ולא למשהו פן ישראלי שכולם מכירים. כבר יותר מדי שנים שאחד במסלולים הכי יפים בארץ סגור ברובו למטיילים. המשך שנים היה הסולם הגבוה ביהודיה למבחן האומץ הישראלי, לרדת בו היה מפחיד והאמיצים במיוחד הגדילו לעשות וקפצו מראשו אל המים הקרים. להמתין בתור לאחד הסולמות רועדים מקור שכל השכבה עוד צריכה לרדת לפני, היה חלק מהחוויה ולא מועקה. הניגוד בין המים הקרים הסלעים השחורים, ומרחבי הגולן הצהובים של ימי הקיץ הפכו עבור רבים, לאחד הנופי הכי מזוהים עם טיולים בארץ. מהמסלול המפואר הזה נותר רק צל חיוור בדמות הליכה קצרה בימים לצד ישיבה מתחת למפל היהודיה. סכנה של התמוטטות אבנים גרמה לסגירת המסלול, בארץ הייטק, החקלאות המדברית, והמדע לא הצליחו למצוא פתרון לכמה אבנים שנופלות מדי פעם, וכך כמו שהמסלול היה סמל לישראליות היפה, סגירתו היא סמל לא פחות לתרבות הכסת"ח והיד הקלה על הדק הסגירה, רק כדי להימנע מבעיות. עד שיחילט מישהו אי שם למעלה להחזיר לנו את המסלול הנהדר הזה, נוכל לפנות לאחיו מהצד הצפני של הכביש, הוא נחל זוויתן. אולי לכבוד חגיגות ה70 למדינת ישראל, נחזור לשחות בבריכות הקרות, לרדת בסולמות המפחידים, והכל בתפאורה של ישראל היפה.

שביל ישראל

לא חשבתם שאפשר לעשות רשימה כזו בלי שביל ישראל נכון? הוא אומנם צעיר במונחי שבילים, רק בן 20 וקצת שזה ממש שביל ילד, אל מול אחיו הגדולים שנולדו עוד לפני קום המדינה. ב20 השנים האלו הפך שביל ישראל להיות שם נרדף לטיולים בארץ, סימונו צבעים כתום,כחול ולבן הפך מותג טיולים בפני עצמו. השביל מתחיל בדן שבצפון ונמשך לאורך הארץ כולה עד למפרץ אילת, חוצה הרים, חופים, וכמובן את המדבר הגדול. חלקו הדרומי של השביל קשה ומתאגר ללא מים, עם ימי הליכה ארוכים בעומק המדבר, חלקו הצפוני ידידותי יותר למשתמש ולכן אפשר לראות כמויות גדולות של מטיילים בחלקיו הצפונים הרבה פחות בדרום. אף אחד לא יודע כמה אנשים בדיוק הולכים בשביל ישראל, כי כמו כל דבר טוב שקורה בארץ, הרוח החיה מאחורי השביל אינה ארגון וגם לא המדינה, אין לו אתר אינטרנט רשמי, ספר רשמי, או מרכז מידע, ההולכים בו הם בעליו. לאורך השביל הלכו והצטברו מלאכי שביל, אנשים אשר מטוב ליבם וללא כל רווח, מארחים את ההולכים לשנת לילה, מקלחת חמה, ארוחה טובה, ושיחה נעימה, והם לא פחות מסימוני השביל או התוואי שלו, הופכים את השביל לחוויה מיוחדת כל כך. במדינות רבות בעולם יש שבילים שחוצים את המדינה מקצה אחד שלה אל הקצה השנה, אבל רוב השבילים האלו לא נקראים על שם המדינה שהם חוצים, שביל ישראל הוא חלון הראווה שלנו, ולכן גם בחרו לקרוא לו כך, מעבר לעובדה שהוא חוצה את המדינה, הוא גם כולל בתוכו את הדברים שמאחדים אותנו לצד הויכוחים שיש לנו, בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, ובין ערבים ליהודים, כל אחד מהקונפליקטים האלו מיוצג בתוואי השביל ובמהותו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לא לשביל שחוצה את ישראל אלא לשביל ישראל.
מאמרי מערכת