"פוגה" להקת מחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

מאז היצירה המופתית "אויסטר" היו לצמד פינטו-פולק אוסף של יצירות שחלקן טובות יותר או פחות, כולן מצטיינות באסתטיקה מרהיבה והמצאות תנועתיות ותיאטרליות מרעננות, אך לא זכורה לי יצירה שלמה ומעולה שכזו.


תמי כץ-לוריא | 29.11.2018
"פוגה".
המופע החדש של להקת ענבל פינטו ואבשלום פולק עוצר נשימה, פיוטי. יפה עד כאב. הפעם ענבל פינטו יוצרת לבד, ללא אבשלום פולק. המופע נפתח, כתמיד, בשחקן רקדן צבי פישזון, שנזרק מתוך עולם עכשווי בהיר לתוך עולם מכושף וכהה. וכך, על במה יפיפיה נגלים לנו שני עולמות שהם ההווה והעבר, ומניפת הזמנים שביניהם, שזורים זה בזה, גם אם לכאורה מחולקים לשני מתחמים על הבמה.

הראשון הוא קדמת הבמה, שתפאורתו נוף הררי כפרי בהיר בגווני ירוק וזהוב קרמי, המזכיר לנו מרחבים בפרובאנס או בגליל . הנוף הזה הוא ציור על וילון, שנפתח לצדדים, ופוער לפנינו חדר יפיפה, החתום בווילונות אפרפרים, שבין קפליהם צצים ונעלמים חפצים ורקדנים. במרכז החדר פסנתר. הרקדניות לובשות שמלות אדומות. זו תמונה שזורקת אותנו לסלונים במאות קודמות, לספרות של טולסטוי, צ'כוב ותומס מאן, מלווה בנגינה בפסנתר של אחת הרקדניות, כאשר כל השאר יושבות מסביבה או ניצבות לידה, כמו תמונה אימפרסיוניסטית.

המשך היצירה לוקח אותנו לטיול בעוד זמנים ותחושות:סרטים אמריקאים משנות ה 30 של המאה שעברה, לחמימות מתקתקה מנומנמת אך גם עליזה של כפרים ועיירות קטנות דרום אמריקאיות, לניו יורק בסרטים של וודי אלן, ועוד. המעבר בין העולמות והזמנים מעורר בנו תחושות וזכרונות מלנכוליים על עבר שאינו עוד, אך מהדהד במתיקות צובטת בנפש. כך מנגנת לה פינטו בוירטואוזיות מופלאה בכל נימי נפשנו בצליל, בתנועה, במימיקה, בצבעים ובדימויים. ופינטו היא כדרכה, פינטו: עשירה בהמצאות תנועתיות ובימתיות, ומשחקי תנועה, בהומור מעודן, מצטיינת באסתטיקה בימתית מוקפדת , הפעם בצבעי אדום, אפור, שחור וזהב. היצירה מבוצעת להפליא על ידי קבוצת רקדנים מיומנה, ובמיוחד ג'ינג'ית אחת, מופלאה. לא רציתי שהמפע יסתיים, שטתי בתוך חלום...

"פוגה
"פוגה" צילום: רותם מזרחי
מספר תמונות, שנחרטות בזכרון: הפסנתר במרכז, המשמש תפאורה, כלי נגינה, ומקום מסתור אשר מתוכו ומאחוריו צצים דמויות, איברים ואביזרים. למשל, שני זוגות נעלי עקב אדומות, זוג לרגליה וזוג לידיה של הרקדנית, ושפע האפשרויות שהתמונה יוצרת, יד נעלמה שמסירה כובע, ז'קט, מלבישה ומפשיטה, שמלה רחבה, אוורירית, בגווני וילון תמונת הנוף הכפרי, אשר לובש צבי השחקן, ומועברת בין הרקדנים ע"י פשיטה ולבישה, בתנועתיות מיומנת, משעשעת וזורמת ביותר. מוטיב מעניין חוזר ביצירה, הוא של חיבור זרועות הרקדנים זו לזו בסופי השרוולים, היוצר מעגל, ומאפשר המצאות תנועתיות, ואינטראקציות מעניינות בין הרקדנים. תמונות "המכונה", אשר חוזרות הרבה ביצירות של פינטו-פולק מופיעות גם פה בכמה וריאציות משעשעות ומעניינות, ולעיתים מזכירות שעון שוויצרי, אשר מתוכו יוצאות ונכנסות בובות. קטע קבוצתי נוסף, מהמם בו כל הרקדנים בשמלות אדומות.

כמו התמונות הנוסטלגיות, כך גם פס הקול המעולה והמרגש, שנוצר על ידי המוסיקאית והצ'לנית מאיה בלזיצמן, צובט את הלב, ומעורר געגועים לזמנים שהיו ואינם עוד, וכן ההשהיות. הרגע הקל של העצירה לפני הפעולה, לפני התנועה, הרגע הזה של השקט, הכניסה האיטית לתוך ההתרחשות,כמעט כמו בבוטו, נותן איזה נפח יפני, בתוך כל האירופאיות הנוסטלגית הזו. מאז היצירה המופתית "אויסטר" היו לצמד פינטו-פולק אוסף של יצירות שחלקן טובות יותר או פחות, כולן מצטיינות באסתטיקה מרהיבה והמצאות תנועתיות ותיאטרליות מרעננות, אך לא זכורה לי יצירה שלמה ומעולה שכזו , אשר במינון מדויק ועדין חורטת על כל הנימים ושובה את הלב, ועולה בעיני על "אויסטר" בבשלות, באחידות ובשלמות.

הצפייה ב"פוגה" הזכירה לי ישר את השיר "חליצה", החותם את ספר שירי הרביעי "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" בהוצאת "אבן חושן" 2008:

חליצה

כַּדּוּרִיּוֹת הַדָּם שֶׁלִּי
קוֹלוֹת שֶׁל חֲלִילִים
אֲנִי בּוֹכָה לְתוֹךְ הֵד הַמְּצִּילָה שֶׁלְּךָ מִתְיַצֶּבֶת וְנוֹהָה
רַק לֹא לְפַסְפֵס אֶת הַפוּגָה לַאֲדֻמֵּי הַכָּנָף וַעֲטוּיֵי קֶרֶן הַזָּהָב
בַּעֲלֵי הַשִּׁגָּעוֹן הַטָּרוּף
אוֹ אֶת אַבְנֵט הַזְּכוּכִית הָרוֹמֵז מוּסְקָט
וְאֶת כַּדּוּר הֶעָנָן עוֹפֶרֶת חֲגָבִית
מְדֻיֶּקֶת וּמַרְהִיבָה אֶהֱיֶה
בְּעֵת חֲלִיצַת הַמִּלִּים


תוכן מומלץ לעיון: אטרקציות באילת, אטרקציות בצפון, אטרקציות בבאר שבע
מאמרי מערכת