חפש
למשל: מסעדות כשרות, צימר עם בריכה טיפים לחיפוש
 שלום אורח!      כניסה למנויים |  הרשמה לאתר |   לאפליקציות מפה עקבו אחרינו בטוויטר   עקבו אחרינו בפייסבוק   17.11.2018   |
      לתחזית מזג האויר המלאה
 חיפוש
  מומלץ מפה חפש
  חפש  
קיצור תולדות סיני

חצי האי המשולש משתרע בין מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב, מפרץ עקבה והנגב ממזרח, חופו של הים התיכון מצפון ומימיו הכחולים של הים האדום בדרום. לאורך ההיסטוריה נשלטו מרחבי סיני בעיקר על ידי שוכניו הנוודים של האזור. שליטים זרים ביקשו לקנות אחיזה בסיני בגלל מיקומו האסטרטגי של הגשר היבשתי המחבר בין אסיה לאפריקה, בגלל החשיבות הכלכלית של מרבצי הנחושת והטורקיז, ומאוחר יותר גם לשם הגנה על אתרי הצליינות הקדושים.

בראשית
העדויות הקדומות ביותר לנוכחות אנושית בסיני מגיעות כבר מן התקופה הפרהיסטורית, כאשר חברות של ציידים־ לקטים צדו צבאים במרחבי חצי האי. מתיישבים שמיים ממסופוטומיה החלו לנצל את מרבצי הנחושת והטורקיז המפורסמים של האזור סביב 6000 לפנה"ס. אוצרות הטבע העשירים האלה לכדו את תשומת ליבם של פרעוני מצרים, שהשתמשו בטורקיז, בין היתר, ליצירת קמעות החרפושיות המקודשות. הפרעונים, שהשפעתם על האזור ניכרת החל מ־3000 לפנה"ס, שיעבדו את האוכלוסייה השמית לעבודה במכרות ובניית דרכים ומבצרים. מרכז מכרות הטורקיז היה בסרביט אל ח'אדם שברצועת הרי אבן החול, בין הרי הגרניט של דרום סיני למצוקי רמת א־תיה שבצפון. נתגלו שם שרידי מכרות, מקדשים וכתובות בכתב החרטומים, כמו גם כתובות באלף־בית שמי המכונה פרוטו סינאי. אלה הן הכתובות הקדומות ביותר הידועות בכתב אלפביתי שמי, ממנו התפתחו הכתב העברי, היווני והלטיני. חשיבות האזור ניכרת באזכורים תכופים במיתולוגיה המצרית. חתחור, אלת הפריון דמוית הפרה, זוהתה עם סיני, ובמרחבים הפראיים והשוממים של חצי האי תרה איזיס אחרי קרעי גופו של אוזיריס.

שמות
בספר שמות מובא סיפור יציאת מצרים, המתוארך בקירוב לשנת 1400 לפנה"ס. בני ישראל נדדו בסיני במשך 40 שנה לפני שהתיישבו בארץ כנען, ושם גם ניתנה להם התורה. בסיני עצמה לא נמצאו מימצאים ארכיאולוגיים המוכיחים את אמיתות הסיפור המקראי, אבל, מצד שני, תרבויות נוודים מותירות אחריהן בדרך כלל מימצאים מועטים. הדבקים במסורת יציאת מצרים נאלצים להתמודד עם שאלת זיהויו של הר סיני, המכונה במקרא גם הר חורב. המסורת הנוצרית זיהתה את ההר בג'בל מוסא, אך חוקרים בני זמננו סבורים כי מדובר בג'בל חילאל, 45 ק"מ מקדש ברנע, או בג'בל סין בישר שבעמק ואדי סודאר במרכז סיני. אחרים סבורים שהר סיני ממוקם דווקא בחצי האי ערב או בהר כרכום שבנגב הדרומי. רבים מזהים את נווה המדבר עין קודיראת עם קדש ברנע - מן התחנות החשובות של בני ישראל בדרכם לכנען.

בתקופה ההלניסטית הפכו הנבטים לגורם הדומיננטי בחצי האי. הם הותירו כתובות רבות ומספר מקדשים, שהחשובים בהם הם בוואדי פיראן ובקסראווית שבצפון סיני. הנבטים המשיכו לשלוט בפועל בסיני גם אחרי שהקיסר הרומי טריאנוס השתלט על ממלכתם בשנת 106 לספירה.

עליית הנצרות
עליית הנצרות העניקה לראשונה לסיני מעמד של אזור קדוש. החל מהמאה הרביעית, כשהנצרות הפכה לדת האימפריה ומאמיניה החלו לנסות להצביע על המקומות בהם התרחשו סיפורי הברית הישנה והחדשה, החלו צליינים לעבור דרך חצי האי בדרכם ממצרים לארץ הקודש. בתקופה זו התיישבו בסיני נזירים רבים, חלקם פליטים שנרדפו על ידי השלטונות הרומיים בשל אמונתם. האישיות החשובה ביותר שפעלה בסיני בתקופה זו היא נילוס הקדוש, שהיה תאולוג, סופר ופולמוסן נוצרי, והתכתב ממקום מושבו אפילו עם הקיסר הביזנטי עצמו. באוטוביוגרפיה שלו מסופר שנשבה על ידי נוודים פגאנים שפשטו על הר סיני ואיימו להקריב אותו לאלוהיהם. רק בחסד האל הוא שוחרר, חזר למנזרו, ואפילו הצליח להעביר לנצרות כמה משבטי הנוודים. במאה השישית הקים הקיסר יוסטיניאנוס את מנזר סנטה קתרינה המבוצר, שהפך למרכז הנזירי החשוב בסיני ובסביבתה במשך כל ימי הביניים, וגם למרכז מינהלי של האימפריה הביזנטית.

כיבושי האיסלם
עליית האיסלם, במאה השביעית לספירה, שינתה פעם נוספת את פניו של חצי האי. עולי רגל, בדרכם למכה, חסו בצל ערים ומבצרים שנבנו לשם הגנתם. המבצר הגדול באי האלמוגים נבנה על ידי השליט המוסלמי סלאח א־דין כדי להדוף את פלישות הצלבנים. החל מן המאה ה־14 נדדו לסיני שבטי בדואים מחצי האי ערב, שהפכו באופן מעשי לאדוני השטח המדברי הנרחב במשך המאות הבאות. התרבות שיצרו משתמרת עד עצם היום הזה באופן חלקי בקרב צאצאיהם.

מתחילת המאה ה־16 ועד סוף המאה ה־19 היתה סיני חלק מהאימפריה העות'מנית. צבאו של נפוליאון שטף אותה בדרכו למצרים, וטבע את חותמו בשינויים ארכיטקטוניים במנזר סנטה, שבוצעו בניצוחו של הגנרל הצרפתי קלבר. ב־1903 יזם הרצל משלחת של ההסתדרות הציונית לבדיקת האפשרות להתיישבות יהודית בסיני, בחסות בריטית. אלא שממשלת בריטניה סירבה לספק מים מהנילוס לצורך ההתיישבות, והתוכנית ירדה מן הפרק. הגבול בין מצרים וסיני לפלשתינה נקבע זמן קצר לאחר מכן, ב־1906, לאורך קו ישר בין רפיח לטאבה.

הנקודה הישראלית ומבצע סיני
במלחמת העצמאות, לאחר נסיגת המצרים, כבש צה"ל חלקים מצפון מזרח סיני, אך נאלץ לסגת בלחץ אמריקני ובריטי. ישראל השתלטה על סיני גם במבצע קדש ב־1956, במסגרת מהלך מלחמתי משותף עם בריטניה וצרפת, שנעשה בתגובה להלאמתה של תעלת סואץ על ידי גמאל עבד אל־נאצר. בן גוריון הכריז על הקמתה של "מלכות ישראל השלישית", אך כבר למחרת נאלץ להורות על פינוי מוחלט של צה"ל מחצי האי, עקב לחץ בינלאומי כבד. בעשור הבא היתה סיני מפורזת מכוחות מצריים, וספינות ישראליות הורשו לשוט במצרי טיראן. כשנאצר הפר את הסדר הפירוז ב־1967, כבשה ישראל את סיני במלחמת ששת הימים, ושלטה בה עד להסכם השלום עם מצרים. במלחמת יום כיפור ניטשו קרבות קשים באזור התעלה, עד לצליחתה ב־17 לאוקטובר 1973.

ישראל הקימה בסיני מספר יישובים, ביניהם העיירה ימית בצפון מזרח סיני; נביעות בנואיבה; די־זהב בדהב; ואופירה בשארם א־שיח'. בעקבות הסכמי קמפ דיוויד ב־1979 פינתה ישראל את כל חצי האי. הפינוי הושלם ב־1982, ובמסגרתו נהרסו היישובים הישראליים בפתחת רפיח שבצפון סיני. ב־1989, בעקבות בוררות בינלאומית, העבירה ישראל גם את טאבה לריבונות מצרית. בסוף שנות ה־80 החלה מצרים בתנופת פיתוח מהירה של חוף ים סוף, שכללה בניית תשתית כבישים מרשימה ובנייה מסיבית של מלונות לכל אורך רצועת החוף.


טאבה שארם א שייח נואיבה דהב סנטה קתרינה
 
טאבה שארם א שייח נואיבה דהב סנטה קתרינה